קו ישר

היבחרו של טראמפ לנשיאות הייתה הפתעה, אבל גם, זעזוע גדול מאד לחוגי השמאל, ה"ליברלי" (במובן האמריקאי - שפירושו סוציאליסטי). הממסד הפוליטי הדמוקרטי, והאליתות ה"אינטלקטואליות" (דהיינו  האוניברסיטאות) נכנסו לפאניקה. הפגנות סוערות נגדו פרצו ברחבי ארה"ב, מלוות במעשי אלימות, השחתת רכוש וביזה. הסיסמה הרווחת: "הוא לא נשיא שלי"... התקשורת הראשית פתחה במסע חריף של השמצות נגד טראמפ - גזען, אנטישמי, נאצי, שקרן, טיפש - אין קללה שלא קיללו אותו. זה, כמובן, לא יוצא דופן בכלל. לא היה נשיא או מועמד רפובליקאי שלא קולל בכול הקללות הרגילות בתקשורת (טיפש, גזען, אנטישמי, נאצי), ואני זוכר את זה אישית לפחות החל ממועמדותו של ברי גולדוואטר ב 1964. ולמרות זאת, החריפות והעוצמה של ההשתלכות של התקשורת עבר, הפעם, את גבולות השפיות.

בניגוד ל"עליהום" הזה של התקשורת והשמאל, ה"רחוב" בארה"ב, או "הרוב הדומם", ובייחוד אנשי העסקים דווקא אופטימיים, בייחוד לגבי הכלכלה. סקר שגרתי של 1400 מנהלי עסקים שערך ג'"פ מורגן מראה ש 80% מהם אופטימיים לגבי ההתפתחויות הכלכליות, וזה פי שניים מאשר לפני שנה, והאחוז הגבוה ביותר ב 7 השנים בהן נערך הסקר הזה עד כה

מנהלים אלה אמרו שהם צופים השתפרות בכלכלה העולמית, הארצית, המקומית, ובעסקים שלהם, זאת בזכות מדיניות תומכת עסקים של טראמפ, קיצוץ צפוי (או מקווה) במיסים וברגולציה. סקר אחר, שערכה ההתאחדות של בעלי עסקים קטנים, מצאה אינדקס אופטימיות של 105.9, הרמה הכי גבוהה ביותר מ 12 שנים.

מדד הדאו-ג'ונס של מניות ארה"ב עלה, מאז הבחירות בנובמבר ב 13%. לא ניתן לפרש זאת אלא כתמיכה של קהילת העסקים במדיניות טראמפ, ודחייה של המודל של אובמה: "יותר מיסים, יותר הוצאות ממשלתיות, יותר רגולציה".

אינדקס אחר של אופטימיות כלכלית (של IDB/TIP) הוא כעת 56.4 נקודות, 10% יותר גבוה מאשר לפני הבחירות, והרמה הגבוהה ביותר מאז 2004. בימי נשיאות אובמה הרמה הממוצעת של אינדקס זה הייתה 46.6 - כלומר פסימיות. אינדקסים נוספים, של גופי מחקר אחרים, מראים כולם עלייה של כ 10% מאז אוקטובר 2016.

האופטימיזם הרחב של אנשי העסקים מתבטא, בדרך כלל, ביטוי מעשי, על ידי הגברת ההשקעות, הרחבת הפעילות של העסקים, גידול הכלכלה.

הנשיא טראמפ, לפני שעשה צעד מעשי משמעותי באיזשו נושא, חולל שינוי גדול, לטובה באופטימיזם של השכבות הרחבות של הציבור האמריקאי.

יעקב

איתן אבריאל, עורך "דה מרקר" קורא לחקור את בנק ישראל בגלל פשיטת הרגל הגדולה של אליעזר פישמן. מעריכים שזו פשיטת הרגל האישית (רק "אישית"?) הגדולה בתולדות מדינת ישראל. חובותיו של פישמן הן בסדר גודל של 5 מיליארד ש"ח, מרביתם לבנקים, וכול הכסף הזה כסף אבוד.

השאלה הגדולה היא איך הגענו הלום, איך נפלנו לבור עמוק כול כך? מדוע לא טופל העניין קודם? איפה הבנקים? איפה בנק ישראל (המפקח על הבנקים)?

כול אחד ידע, כבר לפני 10 שנים, שאליעזר פישמן פושט רגל, ואינו מסוגל לכסות חובותיו. למרות זאת המשיכו הבנקים לתת לו אשראי ולדחות את פרעון חובותיו מבלי לפעול למימוש הביטחונות (שמן הסתם אינם מספיקים כלל). עכשיו גם מתברר שהבנקים לא הקפידו לדרוש ולבדוק שיש בטחונות לאשראי שנתנו לפישמן. פישמן ובני משפחתו המשיכו לנהל עסקיהם ולמשוך משכורות עתק במשך 10 שנים ולחיות כמו מלכים בווילה בסביון, ולנסוע במטוס פרטי. לך תדע כמה כסף הם העלימו במשך 10 השנים האלה. פשיטת הרגל שהוכרזה רשמית כעת, הוכרזה רק בגלל תביעה של מס הכנסה. ללא תביעה זו היו הבנקים ממשיכים לגלגל חובותיו של פישמן בלי סוף.

אומרים שמנהלי הבנקים פחדו מפישמן היות שהוא היה הבעלים של "גלובס" והיה יכול לפרסם עליהם דברים לא מחמיאים. זה לא תירוץ. כול מנהלי הבנקים האחראים על ההפסד הגדול צריכים להתפטר, יחד עם הדירקטורים שלהם. במקום זה מפטרים אצלנו מנהלי בנקים רק בגלל הטרדות מיניות... צריכים לחקור ולפרסם ברבים מי אישר את האשראי לפישמן, מה השיקולים והביטחונות שהיו (אם בכלל). מתעורר חשד כבד לשחיתות ומניעים לא כשרים, אחרת קשה להסביר מה שקרה.

במערכת בנקאות נורמלית הפסדי הבנקים הם בעיה של הבנקים ובעליהם, לא של הציבור, חוץ מבעיות של הונאה פלילית שבטיפול מערכת אכיפת החוק. אם הבנק מפסיד כסף רב בגלל החלטות עסקיות שגויות דינו לפשוט את הרגל ולהיסגר, תוך שבעליו מפסיד את הונו.

אצלנו אין מערכת בנקאות נורמלית - יש מערכת בנקאות "גליציאנית" - מערכת בנקאות מנוהלת על ידי בנק ישראל (קרי: המדינה). בנק ישראל מונע פתיחת בנקים חדשים, מונע תחרות בתחום הבנקאות ומנהל את הבנקים הקיימים ביד רמה. את הפסדי הבנקים הוא מטיל על הציבור בצורה זו או אחרת, בשם "יציבות הבנקים" הקדושה. לא מניחים לבנקים לשאת בתוצאות כשלונותיהם וליפול, כמו שקורה במערכת נורמלית, אלא מכסים את הפסדיהם מהקופה הציבורית.

בנק ישראל הוא האחראי על פיקוח הבנקים, והיה אמור לשים לב לבור ההולך ונפער במשך 10 שנים, והיה אמור למנוע את ההחלטות השגויות של הבנקים שהמשיכו להעניק אשראי ענק כזה לפושט רגל במשך 10 שנים. צודק איתן אבריאל שצריך לחקור את המחדל הזה של בנק ישראל. לא בנק ישראל צריך לחקור את עצמו, אלא גורם חקירה חיצוני - הכנסת או המשטרה או הפרקליטות. אבל חקירה לא מספיק, צריך להסיק לקחים.

זו אשלייה לחשוב שבנק ישראל מסוגל לפקח על הבנקים ולמנוע כישלונות ענקיים כאלה. הפרשה מוכיחה שבנק ישראל לא מסוגל. הדבר היחידי שמסוגל לרסן את הבנקים ולהטיל עליהם מורא הוא האיום לפשיטת רגל. זה הדבר שעל פיו מתנהלים כול העסקים. הברירה הטבעית בוררת בין עסקים מנוהלים טוב לכושלים, והכושלים פושטים רגל ונעלמים. בנק ישראל מטרפד את מנגנון הברירה הטבעית, וחושב שהוא מסוגל להבטיח את יציבות מערכת הבנקאות ללא מנגנון פשיטת הרגל. זו אשלייה, הוא לא מסוגל, הוא רק מסוגל להוציא כספי ציבור לריק ולהעבירם לבנקים, כדי למנוע פשיטות רגל. הוא רק מסוגל להבטיח שהבנקים ומנהליהם יתקיימו על חשבון הציבור. הוא לא מסוגל להבטיח שיתנהלו בצורה טובה.

בכלל, בנק ישראל מוסד מיותר לחלוטין בזבזני ומזיק. בפיקוח על הבנקים הוא נכשל פעם אחר פעם, כמו שמוכיחה הפרשה הזו. לא יכול להיות אחרת.  פקידים של בנק ישראל לא מסוגלים לנהל בנקים. בקטע של "קביעת הריבית במשק" הוא לא קובע כלום, כי הוא חייב ללכת אחרי הקביעות של הבנקים המרכזיים בארה"ב ובאירופה. אז מה בדיוק תפקידו של בנק ישראל? לגרום נזקים? 

לא, לא צריך לחקור את בנק ישראל, צריך לסגור אותו! ובאותה הזדמנות לבטל את השקל - שהוא כלי ריק מתוכן ומיותר לחלוטין.

יעקב

מספר המועסקים על ידי ממשלת ארה"ב (עובדי מדינה) היה, באוקטובר 2016, 22 מיליון וקצת. לעומת זאת - מספר המועסקים בתעשייה היה רק 12 מיליון וקצת. בשנה האחרונה (אוקט 2015 - אוקט 2016) ירד מספר המועסקים בתעשייה ב 53 אלף עובדים, בעוד מספר המועסקים על ידי המדינה עלה ב 208 אלף עובדים.

בכול העולם מבחינים במגמה מאד ברורה של קיטון המועסקים בענפים יצרניים (חקלאות ותעשייה), וגידול המועסקים בשירותים - פיננסים, חינוך בריאות, תרבות, תיירות,  וכד'. חלק מהמעבר הזה נובע מהתיעוש והאוטומציה שמאפשרים ליצור כמות גדולה של מוצרים באמצעות כוח עבודה מצומצם יחסית. חלק אחר מוסבר ב"ייצוא" המפעלים יצרניים מארה"ב לארצות אחרות (סין, מקסיקו) וייבוא של מוצרי צריכה מוגמרים.

ברור שחברה לא יכולה להיות מושתת כולה על עובדי מדינה, צריך מישהו שייצר מזון, ביגוד ושאר מוצרי צריכה. עובדי המדינה אינם מייצרים את מוצרי הצריכה שאנו צריכים וצורכים. עובדי המדינה אמורים לספק שירותים מסוימים שאנו רוצים וצריכים (צבא, משטרה, משפט, ואפילו עזרה סוציאלית), וכמות כולשהי של עובדי מדינה נחוצים כדי ליצור חברה שמתפקדת טוב. יחד עם זאת עובדי המדינה הם טפילים על מערכת הייצור הכלכלי, ומתקיימים ממסים ותרומות של אלה העובדים במגזר היצרני. לכן, המגזר של עובדי המדינה אינו יכול לגדול בלי סוף על חשבון המגזר היצרני. בגרף הבא רואים את הגידול המתמיד בעובדי מדינה, בארה"ב, לעומת הקיטון הברור של עובדי התעשייה - מאז 1939.

הבעיה עם עובדי המדינה היא שקשה לדעת כמה מהם מספקים שרותים נחוצים (משטרה, צבא ומשפט), וכמה מהם עושים רק נזקים נטו - כלומר מועסקים כדי לכפות ולנהל רגולציה ענפה, מדכאת ומיותרת. יש רושם שגופים ממשלתיים רבים נוצרו רק כדי ליצור תעסוקה נוחה (עם משכורות גבוהות ופנסיות), ולעובדי המדינה על חשבון שאר העובדים.

הנה סטטיסטיקה מעניינת שקשורה לתופעה הנ"ל, ולקוחה מתעשיית האלומיניום.

בשנת 1980 היו בארה"ב 32 מפעלים לייצור אלומיניום, והייצור הכולל היה 4.6 מיליון טונות. השנה היו רק 5 מפעלים, הוייצור הכולל 700 אלף טון (פי 6.5 פחות מאשר ב 1980). הצריכה של ארה"ב דווקא גדלה בתקופה זו, והיא עומדת כיום על  כ 7 מיליון טון. חלק מהאלומיניום שארה"ב משתמשת בו מיוצר בארצות המזרח התיכון - ערב הסעודית ומדינות המפרץ. הסיבה היא פשוטה: עלות ייצור האלומיניום במזרח התיכון היא כ 1200 דולר לטון, בעוד שבארה"ב העלות היא 1670 דולר לטון. חלק מהפרשי העלות האלה נובעים כנראה מהפרשים במחיר האנרגיה (ייצור אלומיניום דורש הרבה אנרגיה). אבל חלק אחר נובע מהפרש ברמות השכר בין המדינות ובמשטר הרגולציה. הרגולציה המקיפה בארה"ב מגדילה את עלויות הייצור.

הגיוני שארה"ב תעדיף שמפעלים גדולים ומזהמים יהיו במקומות אחרים. שיסבלו הערבים מזיהום האוויר שנובע מייצור אלומיניום עבור האמריקאים. בינתיים, האמריקאים יעבדו במשרות נוחות ובלתי מזהמות כעובדי מדינה. למה לא? אכן הגיון ברזל.

אלא שיש גבול לכול תעלול. המצב שהאמריקאים כולם עובדי מדינה, וכול העולם מייצר עבורם את מוצרי הצריכה - הוא מצב אידיאלי (מבחינת האמריקאים), אבל כנראה לא אפשרי לאורך זמן. ההגיון הפשוט מנצח בסוף.

יעקב

המיליניאלס - Millennials זה השם, באנגלית, של מה שקראו פעם בעברית "הנוער"* - כינוי לדור שהגיע לבגרות בשנות ה 2000.

חוקרים גילו (או טוענים) שלדור הזה כמה וכמה תכונות מוזרות לכאורה. למשל: הם פעילים פחות מבחינה מינית. הם, כמובן, נוטים פחות להינשא ומולידים פחות ילדים - זאת עובדה, אבל, טוענים, הם גם פחות פעילים מבחינה מינית (בלי קשר לנישאוין או ילדים). ויש להם עוד הרבה תכונות משונות: למשל כשליש מהם עדיין גרים עם ההורים, גם אחרי האוניברסיטה. 

הם קונים פחות מכוניות (בהשוואה לדור הקודם), ונוהגים פחות (פחות קילומטרים). הם לא חוסכים לפנסיה (או חוסכים הרבה פחות) - 41% מה"נוער" (ומעל ל 50% מהנשים שבהם) לא החלו עדיין בחסכון פנסיוני.

הם אוהבים או נמשכים לסוציאלים - 43% מהנוער הביע תמיכה בסוציאליזם (בארה"ב!). יש שמסבירים זאת בבורות של הנוער (הם לא יודעים מה זה סוציאליזם).

הם לא קונים הרבה תכשיטים ויהלומים (אולי בגלל שינויי אופנה), וגם קונים הרבה פחות בתים (או דירות).  

כמו בכול דור ודור, הסוציאולוגים (שהם כנראה מבוגרים) מתקשים להבין את הנוער ולהסביר את התופעות שנראות משונות מפני שהן שונות למה שהיה בדור הקודם.

הנה מאמר שטוען שלכול התופעות ה"משונות" האלה יש הסבר אחד פשוט: המיליניאלס הם יותר עניים בהשוואה להורים שלהם. נתוני לשכת הסטטיסטיקה האמריקאית מראים שה"נוער" מרוויח, בממוצע, 2000 דולר פחות מאשר ההורים שלו באותו גיל. אז- אנשים עניים לא קונים בית או תכשיטים (כי אין להם כסף) ולא מכונית, וגרים עם ההורים (לחסוך שכ"ד).

יש תופעה נוספת, ברורה למדי: יש יותר מדי בוגרי אוניברסיטאות. ויש יותר מדי תוארים ונושאים בלתי מעשיים שלומדים באוניברסיטאות. צעירים לוקחים הלוואות ממשלתיות נוחות למימון הלימודים (בארה"ב לימודים זה עסק יקר), ובתום לימודיהם הם מוצאים עצמם שקועים בחוב, וללא כישורים נחוצים למציאת עבודה. חוץ מזה - הצמיחה הכלכלית בארה"ב ובכול ארצות המערב, בעשור וחצי האחרונים, הייתה הרבה יותר קטנה מאשר בדורות הקודמים.

בפעם הראשונה (במערב) אחרי הרבה זמן המצב הוא שהנוער יותר עני מהוריו.

יעקב

* כמו בשיר: "זה נוער זה? זה בררה!". 

כתבנו בקטע הקודם על האסון הסוציאליסטי בוונצואלה - לא ניתן להשיג שם כלום... לא אוכל.. לא תרופות... לא מים... וגם לא נייר טואלט. 

תור ללחם בוונצואלה.

בית מרקחת סוציאליסטי בוונצואלה - מדפים ריקים.

עכשיו שימעו סיפור על נייר טואלט (סיפור אמתי). במפעל תעשייה פרטי בוונצואלה מצאו העובדים סעיף בחוזה העבודה הקיבוצי, המחייב את המעביד לספק לעובדים חדרי נוחיות, מצוידים בכול הדרוש - כמו סבון ונייר טואלט. אבל ... נייר טאולט לא ניתן להשיג! אין בחנויות, נישט-טו. מה עושים? "לא מעניין אותנו" אמר וועד העובדים, אם לא יהיה נייר טואלט בשירותים ייחשב הדבר להפרה חמורה של חוזה העבודה הקיבוצי. המפעל יושבת לאלתר, ותביעה נגד בעליו תוגש לבית הדין לעבודה.

בעל המפעל רצה להציל את מפעלו (ואת מקור הפרנסה של עובדיו), ועשה מאמצים גדולים להשיג נייר טואלט. בסוף הוא מצא מחסן נידח, שהייתה לו עדיין כמות טובה של נייר, וקנה ממנו את כול הכמות, במחיר שוק שחור, כמובן, פי כמה מהמחיר הרשמי שבפיקוח ממשלתי. לא ניתן להשיג נייר בדרך אחרת. בעל בעל המפעל היה מוכן לשאת בעלות, ובלבד שלא יושבת מפעלו.

כאן נכנסו לפעולה מייד פקחי משרד המסחר והתעשייה. נגד בעל המפעל הוגשה תלונה פלילית חמורה על מסחר בשוק השחור, ספסרות, הפרת צוו פיקוח המחירים, וחבלה בכלכלת המדינה והעם. יש לשער שבעל המפעל נאלץ לשלם שוחד ביד רחבה לפקחים ולשופטים, כדי להמנע מלשבת לכלא.

ומה קרה במפעל? האם נהנו הפועלים מנייר הטואלט שהושג בעמל רב (ועלות גבוהה)? כן. הם נהנו מאד, במשך יום או יומיים. אח"כ אזל הנייר, הפועלים גנבו אותו, כול אחד לקח כמות כפי יכולתו הביתה, כי גם בבית לא היה נייר...

יעקב

וונצואלה אימצה את הסוציאליסם כשיטה לניהול המדינה, תחת שליטה הקודם, הוגו צ'אבס (אשר נפטר ב 2013) וסגנו וממשיכו - ניקולס מדורו. המפלגה השולטת היא PSUV - המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של וונצואלה, והאידאולוגיה השולטת היא "סוציאליסם של המאה ה 21", שאינו שונה במאום מהסוציאליסם של המאה ה 19 - שמו הנכון: מארקסיזם (על שם קרל מרקס). המאמר הארוך בקישור, מהוויקיפדיה, הוא מפורט וממצה.

המשטר הסוציאליסטי בוונצואלה מתאפיין בכול המאפיינים הרגילים של הסוציאליסם. עסקים רבים, בייחוד הגדולים שבהם (כמו תעשיית הנפט) הולאמו. הוטל פיקוח על המחירים ועל המטבע הזר. מפעלים רבים (בינוניים וקטנים) הועברו לידי "וועדי העובדים". קרקעות הולאמו, או "חולקו מחדש" - לנאמני המשטר. הטבות בדיור, בריאות וחינוך ניתנו לכול האוכלוסייה, ללא תשלום - על ידי הממשלה. התוצאה של הנדיבות הממשלתית: אינפלציה של מאות אחוזים.

בניגוד למודל המזרח-אירופאי של הלאמה של כול העסקים והרכוש הפרטי - בוונצואלה לא הייתה הלאמה גורפת, ועדיין יש עסקים פרטיים, שפועלים בתנאים קשים מאד, כשהאיום בהלאמה או "מסירה לפועלים" מרחף עליהם כול הזמן. 

מצב זכויות האדם בוונצואלה לא טוב - עוד מאפיין טיפוסי של המשטרים הסוציאליסטיים. מאסרים שרירותיים, הכאות של אסירים, איסור הפגנות, צנזורה, התנקלות למתבטאים נגד המשטר, מערכת שיפוטית המשרתת את השלטון ולא את האזרח - אלה מאפיינים את המשטר. יש גם מעשי רצח של מתנגדים, אם כי לא בקנה מידה המוני כמו שהיו במזרח אירופה או בסין. המשטר אינו לגמרה דיקטטורי, עדיין יש בחירות מדי פעם ובית נבחרים, אבל - חסרי סמכויות.

התוצאה של המדיניות הסוציאליסטית של וונצואה - מבחינה כלכלית ומבחינת רווחת התושבים וניהול אורך חיים רגיל - היא דומה לשאר המשטרים הסוציאליסטיים: אסון מוחלט. וונצואלה הייתה פעם מדינה עשירה, הודות למרבצי הנפט שלה, מהגדולים בעולם. הנה תמונות מהאסון שמתרחש בוונצואלה: החנויות ריקות, אנשים עומדים בתור ללחם, גם מים אין - מביאים מים בדליים. חשמל אין - הנהיגו שבוע עבודה של יומיים כי אין חשמל יותר. התרופות אזלו בבתי החולים, אנשים מתים בגלל מחסור בתרופות או בטיפול רפואי בסיסי. הטיפול הוא חינם - אלא שאין טיפול, אין ציוד ואין תרופות.

הפשיעה גואה, הכול גונבים ושודדים. מאמר ארוך של משה נעים מדווח על האסון המתרחש בוונצואלה.

וונצואלה היא מדינה סוציאליסטית טיפוסית: אין מזון, אין מים, אין חשמל, אין תרופות. אנשים מתים. המדינה מתפרקת לחלוטין. 

יעקב

בקטע קודם הבאנו תמונות המספרות על ההתפתחות המדהימה של סינגפור, שהיא אחת המדינות העשירות בעולם, למרות שהיא המדינה הצפופה ביותר בתבל.

ידידנו לוי הביא נתונים סטטיסטיים על סינגפור, בהשוואה לשטח צפוף אחר - רצועת עזה:

- שטח בקמ"ר: רצועת עזה = 365. סינגפור = 697.
- אוכלוסיה במיליונים: רצועת עזה = 1,869, סינגפור = 5,675.
- צפיפות אוכלוסיה - נפש לקמ"ר: רצועת עזה = ,5,120, סינגפור = 8,140
- תוצר לנפש במונחי כח קניה ב- $: רצועת עזה (*) 6,640, סינגפור = 83,100.
(*) הנתון מתייחס לכלל "השטחים הכבושים" או בלשוננו יש"ע. סביר שחלקה של רצועת עזה בלבד נמוך יותר.

נוסיף את נתוני ישראל להשוואה:

שטח: 22,000, אוכלוסייה: 8 מיליון, צפיפות: 365, תוצר לנפש במונחי כוח קניה: 33,600 (כמעט פי 2.5 פחות מסינגפור).

כתבנו שהגורם לעושר של סינגפור הוא החופש הכלכלי. שאל ידידנו אפרים: "איזה חופש כלכלי?", יש שם פנסיה ממלכתית, ביטוח בריאות ממלכתי, תקציב לעידוד עסקים, תמיכה בחלשים, בנק מרכזי חזק.. וכו'.

אז הנה כאן מהו סוד הכלכלה החופשית של סינגפור: מקום שני בעולם באינדקס החופש הכלכלי (אחרי הונג קונג...). ציון 87.8. ארה"ב נמצאת במקום ה 11 בטבלה זאת, עם ציון 75.4, ישראל במקום ה 35 עם ציון 70.7, ליד קולומביה, קטאר ולטביה.

יוון, למשל, במקום 138, עם ציון: 53.2. הנתונים של יוון: שטח: 132 אלף קמ"ר, אוכלוסייה: 11 מליון, צפיפות: 84 לקמ"ר, תוצר לנפש: 26 אלף דולר.

מה מאפיין את סינגפור לפי אתר הריטג' (עורך הרשימה) ? הנה: שלטון החוק, כיבוד זכויות קניין, היעדר שחיתות, מיסוי נמוך: המס השולי היה 20% (עולה השנה ל 22%, הלוואי עלינו, אצלנו 48% + תוספת ל"עשירים"), מס חברות 17% (לעומת 26.5% אצלנו), נטל המס: 13.8% מההכנסה (לעומת 30.5% בישראל), הוצאות הממשלה: 18.2% מהתל"ג (לעומת 41.3% בישראל). פתיחת עסק חדש אפשרית תוך 3 ימים (אין רשיונות והיתרים), אין שכר מינימום. מכסי המגן: 0% (אין מכסים). הבעלות על הבנקים: 95% בעלות זרה (כלומר פעולה חופשית של בנקים זרים במדינה).

אומרים: ישראל יש לה הוצאות ביטחון גדולות (6% מהתל"ג). נכון, אבל לסינגפור גם כן יש הוצאות ביטחוניות גבוהות. יש להם צבא גדול, חמוש בנשק הכי מודרני, בנוי, במידה רבה לפי הדוגמה של צה"ל. זה נובע מהצורך להתגונן מפני מאלזיה, ממנה הם פרשו, חד צדדית, ב 1965. 

בצד החסרונות: יש "מועצת שכר לאומית" שלמעשה מכתיבה שכר, יש חברות ממשלתיות...

זה, על רגל אחת, למה סינגפור מצליחה ועשירה.

מישהו העיר שזה בגלל שהם סינים וגם עובדים קשה. יכול להיות. אבל אם אתה נותן לאדם תמריצים מתאימים (אפשרות להתעשר), כול אדם עובד קשה, גם יהודים, לא רק סינים. תמריצים מתאימים הם: העדר מיסוי גבוה המכשיל כול אפשרות להתעשר והעדר רגולציה חונקת.

יעקב 

שמעו סיפור אמיתי. באחד הימים האחרונים התקשרה פקידה מחברת אשראי, במסגרת מסע קידום מכירות, והציעה לי הלוואה בתנאים אלה: עד 50 אלף ש"ח, לתקופה של עד 5 שנים, להחזיר בהחזר חודשי של 968 שקל לחודש, שהם, בסיכומו של דבר - להחזיר 58,008 ש"ח. הריבית הגלומה בהלוואה זו היא כ 6.2%. זו ממש מציאה! אותה הלוואה בבנק רגיל נושאת ריבית של 9% והחזר חודשי של 997 ש"ח.

זה שוד בצהרי היום, זו ריבית שערורייתית, ריבית נשך. אתם יודעים כמה ריבית משלמים הבנקים למפקידים על פקדונות שקליים? בערך אפס. ליתר דיוק: אפס בריבוע. אם תפקיד 50 אלף שקל בבנק לחמש שנים תקבל בסוף חזרה בערך 50 אלף ש"ח. אולי תקבל 50 אלף ועוד 10 ש"ח ריבית....

חברות כרטיסי האשראי אינם בנקים. אבל הן נמצאות בבעלות מלאה של הבנקים. הריבית בבנקים גבוהה יותר. הבעיה אינה בחברת כרטיסי האשראי אלא במערכת הבנקאות, קרי בבנק ישראל.

הנקודה שאני רוצה להדגיש זה ההפרש בין ריבית החובה וריבית הזכות ( spread בלע"ז).

במדינה נורמלית, בה יש תחרות בין הבנקים, יש תמיד הפרש נורמלי של בין 1-2% בין ריבית הזכות (אותה מקבל אדם שמפקיד כסף בבנק) לבין ריבית החובה (אותה משלם אדם שלוקח הלוואה בבנק). הבנק הוא בעצם מתווך - מתווך בין אנשים שיש להם עודף כסף לזמן מה ומפקידים אותו בבנק, לבין אנשים שזקוקים להלוואות, ורוצים להשתמש בינתיים בעודף זה. בתור מתווך ומפגיש בין שני סוגי האנשים, כלומר בתור נותן שרות, "מגיע" לבנק להרוויח אותו הפרש בריבית - שבאופן נורמלי מסתובב סביב 2%.

זה קורה במדינה נורמלית, בה יש בנקים פרטיים ותחרות בין בנקים רבים.

אצלנו זה לא קיים. אצלנו אין בנקים, אלא "כאילו בנקים". הבנקים אינם אלא אירגונים של פקידים הפועלים תחת ניהול ומרות בנק ישראל. בנק ישראל מנהל את מערכת הבנקאות ביד רמה. ה"מערכת" מורכבת ממספר זעיר של בנקים ("כאילו"בנקים) וכדי להקל על שליטתו לא מאפשר בנק ישראל הקמה והפעלה של בנקים נוספים, חדשים. הוא לא מאפשר לבנקים זרים לפעול בארץ. הוא לא מאפשר תחרות חופשית בין ה"בנקים" המעטים הקיימים בארץ. בנק ישראל מנהל את הבנקאות ברגולציה קשיחה עד הפרט האחרון. הדבר היחידי בו הבנקים מתחרים ביניהם הוא רוחב החיוך (המלאכותי והמאולץ) של הפקידות בבנק. בשום פרט אחר אין תחרות בין הבנקים, הרגולציה מפורטת, ומקיפה את כול הנושאים המהותיים. אין שום חופש עסקי לבנקים, הכול מנוהל ונכפה על ידי בנק ישראל, בצורה אחידה, בירוקרטית, מחניקה.

בחסות המערכת הזאת שודדים את האזרח, כול יום ביד רמה. המפקידים מקבלים אפס ריבית בבנק. זה פוגע בייחוד באנשים מבוגרים (כמוני) שחסכונותיהם נשחקים ונושאים תשואות נמוכות מאד עד שליליות. לעומת זאת - מי שנזקק להלוואה, כולל יזמים או בעלי עסקים, משלמים ריביות ענקיות. (הריבית על אוברדראפט או משיכת יתר בכרטיסי האשראי היא לא 6.1% אלא 13.5%). הבנקים הפכו למסחטה של כסף מהציבור - זו התוצאה של המדיניות של בנק ישראל, זה נוח לו. זה תואם את השקפת העולם ה"חברתית" לפיה בעלי עסקים (ובייחוד בנקאים) הם רשעים, לפי הגדרה, ורק פקידי בנק ישראל הם מלאכים טהורים, שיודעים יותר טוב מה טוב לכולם, ויש להם הסמכות החוקית והמוסרית לכפות את דעתם עלינו. אם יתנו חופש לבנקאים, חו"ח, ימצצו הבנקאים (הטייקונים) הרשעים את דמנו - ככה מאמינים מרבית האזרחים, שחונכו על ברכי האידאולוגיה המרקסיסטית. רק בנק ישראל מצילנו מידם, רחמנא ליצלן.

בינתיים, מי שמוצץ את דמנו, באופו שיטתי ומתמיד, מאז קום המדינה - זה בנק ישראל, הכופה עלינו ריביות מטורפות. אפשר להתווכח אם זה נעשה מתוך רשעות או מתוך טיפשות, או מתוך אידאולוגיה - זה לא משנה - התוצאה הסופית - אותו דבר. אבל בנק ישראל מתהדר בטוהר מוסרי (כביכול), של גוף ציבורי העובד, לכאורה, "לטובת הכלל". וה"חברתיים" לא מאמינים שייתכן ש"גוף ציבורי" (להבדיל מטייקון) הוא רשע או טיפש, או פשוט בלתי כשיר לניהול מערכות מסובכות. האמת היא שאף אחד לא יכול לנהל מלמעלה מערכות כאלה גדולות ומסובכות. כשמתעקשים בכול זאת לנהל את מערכת הבנקאות בצורה ריכוזית ודיקטטורית, על ידי בנק ישראל - זה מה שיוצא: מערכת הפוגעת עמוקות בציבור (הן בחוסכים והן בזקוקים להלוואות).

לפני כמה חודשים הייתה סיסמא פופולרית ואופנתית: המלחמה  ב"ריכוזיות". הריכוזיות הייתה אבי אבות הטומאה כביכול. 

בנק ישראל הוא אבא של כול הריכוזיות. הוא ריכוזיות בריבוע. אבל אצלנו מאמינים שריכוזיות של גוף ציבורי זה טוב ורצוי. במקום להילחם בריכוזיות הציבורית והמונופולים בחסות הממשלה - נלחמים בריכוזיות דמיונית של ה"טייקונים" כביכול.

יעקב

היום נסגר בבריטניה מכרה הפחם התת קרקעי האחרון. זו נקודת ציון היסטורית.

הפחם עמד ביסודה של המהפכה התעשייתית, הפחם הוא שהפך את בריטניה למעצמה הגדולה בעולם במאות ה18 וה 19. הפחם הוא שהניע את גלגלי התעשייה ואת מנועי הקיטור של צי האוניות המסחריות והמלחמתיות הגדול בעולם.

 בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 היו בבריטניה 3000 מכרות פחם, שייצרו כמעט 300 מיליון טון פחם בשנה. עבדו במכרות כמיליון כורים. בגרף למטה רואים את הירידה המתמדת בייצור הפחם בבריטניה.

היום, לאחר סגירת המכרה התת קרקעי האחרון נותרו בבריטניה רק מכרות על-קרקעיים (פתוחים) אחדים. בריטניה צורכת כעת כ 50 מיליון טון פחם, מתוכם כ 8 מיליון מייצור עצמי, ושאר 42 מיליון הטון מיובאים. בגרף הבא רואים את הירידה המתמדת במחיר הפחם בעולם, מ 68 דולר לטון בתחילת 2015, ל כ 44 דולר היום. זה גורם נוסף שהפך את ייצור הפחם בבריטניה לבלתי כדאי.

הסיבות לשינוי הגדול שהתחולל לאורך מעל 100 שנה הן רבות. ראשית - המעבר לשימוש בנפט ואח"כ בגז והגילוי של מרבצי נפט וגז בבריטניה, בים הצפוני. סיבה אחרת היא הגלובאליזציה. חלק גדול מהתעשייה הכבדה בבריטניה (אם לא כולה) ייוצאה לסין. מפעלים נסגרו בבריטניה, והסחורות מיובאות מאסיה. גם הפחם המיוצר בחו"ל (למשל אוסטרליה או אינדונזיה) הוא יותר זול מהפחם הבריטי - לכן בריטניה מייבאת פחם במקום לכרות אותו בשטחה. צריכת הפחם העולמית היום היא בסביבות 8000 מיליון טון פחם בשנה. אני מנחש שזה אולי פי 10 מאשר לפני 100 שנה. בריטניה לא מייצגת את העולם כולו, היא היום ארץ קטנה ולא הכי רלוונטית.

חסידים ירוקים ידברו גם על המלחמה באקלים והצורך להפסיק את השימוש בפחם. זה גם גורם, אבל, בינתיים מינורי. למרות שחוק האקלים בבריטניה, משנת 2008, מחייב סגירת תחנות כוח פחמיות. עד כה עוד לא סגרו הרבה, ולכן, עד כה, השפעת המלחמה האקלימית על קיטון השימוש בפחם עוד לא מורגשת. אדרבה, אנו רואים כיצד התפתחויות טכנולוגיות (תחילה בניית תחנות כוח גרעיניות ואח"כ גילוי נפט וגז בים הצפוני) וכלכליות (גלובאליזציה) משנות את פני הכלכלה הבריטית והעולמית. השינויים האלה הם שינויים טבעיים ורגילים. המצב הרגיל, שאידאולוגים מסוימים מכנים אותו לגנאי "עסקים כרגיל" הוא מצב מאד דינמי ומשתנה. 

בעוד 100 שנה יהיו פני החברה, הכלכלה והטכנולוגיה שונים לחלוטין מאשר הם היום, כפי שהמצב היום שונה לחלוטין למה שהיה לפני 100 שנה. כיצד תיראה החברה האנושית בעוד 100 שנה איש לא יכול לנבא, כפי שאיש לא ניבא לפני 100 שנה את פני החברה היום. למרות זאת המון "עתידנים" (מזבלים בשכל) שמתפרנסים היטב מהפצת תחזיות לעתיד.

יעקב

בעלי האידאולוגיה ה"חברתית" בארץ (בתה של האידאולוגיה המרקסיסטית) לא סובלים את ה"טייקונים". מי שמתעשר, לפי האידאולוגיה הזו, הוא בהכרח רשע ופושע. הוא התעשר או מניצול ה"פועלים" (הפרולטריון) - כמו שטוען המרקסיזם, או מגניבה, או מ"הון שילטון" - דהיינו משוד האנשים הפשוטים בעזרת מנגנון המדינה המושחת. מי שעשיר פושע לפי הגדרה - לא יכול להיות אחרת, לפי האידאולוגיה הזו. בנוסף לכול פשעיו הוא גם "לא שיוויוני" .

לא קיים, בהשקפת עולם זו, עשיר שהתעשר בזכות, יזם שפיתח מפעילים כלכליים, יצר עסקים חדשים, פיתח רעיונות חדשים - כול זה לא קיים אצל ה"חברתיים". יצחק תשובה - מה חטאו? הוא העז להשקיע ולגלות את הגז "של מדינת ישראל" - שאיש לא ידע שהוא קיים, וגם לפתח את השדות, להקים אסדות הפקה ולהניח צנרת לחוף. צריך לקחת מהרשע הזה את הכול כי הוא מעיז להיות עשיר, ועשיר הוא כידוע רשע.

עוד אחד "חברתי", שלא אוהב אוליגרכים עשירים (חוץ מהחברים שלו), הוא וולדימיר פוטין. גם הוא לא יכול היה לסבול שיזמים פרטיים יפתחו את שדות הנפט והגז של רוסיה. אז הוא השתלט חזרה על שדות הנפט והגז והחזיר אותם לבעלות ממשלתית, אחרי שקודם הופרטו והיו בבעלות פרטית. את ה"אוליגרכים" שהעזו לדרוש דמוקרטיה, ואף לעסוק בפעילות פוליטית שלח לכלא (חודורקובסקי). אף אחד לא יעז לקרוא תגר על שילטונו המוחלט של פוטין. אוליגרכים אחרים הוגלו או נרצחו, או הוגלו ונרצחו בגלות (ברזובסקי). סדר צריך להיות - המדינה, אמא רוסיה, היא מעל לכול. ואמא רוסיה "זה אני" לפי השקפת פוטין. עכשיו כול חברות הנפט והבנקים הגדולים הם בידי הממשלה, כלומר בידי חבריו של פוטין, שתומכים בו ומחזקים את שלטונו, והוא גומל להם במשרות שמנות ונוחות.

לפי ספרי האזרחות, והאמונות האוטופיות של ה"חברתיים" - המדינה דואגת לעם, ומשקיעה בבריאות, חינוך ורווחה. במציאות (גם שלנו וגם של פוטין) המדינה משרתת בעיקר את השולטים בה - את הפוליטיקאים. מה עשה פוטין ומדינתו עם כול הכסף שזרם לקופת המדינה מהנפט והגז? הגדיל את המשרות הציבוריות, שאותם חילק למקורביו.

הוא הגדיל את מספר עובדי המדינה. אלה שחיים על כספי הציבור.

וכעת, כשמחירי הנפט והגז ירדו, והכנסותיה של רוסיה קטנו - מה עושים? אי אפשר לפטר, בין לילה, את מנגנון הפקידות המנופח שנוצר בעת השפע. אז נכנסים לגרעונות, ולאינפלציה.

רבים במדינה שלנו חושבים כמו פוטין. טייקונים ואוליגרכים זה רע, אבל מדינה בעלת כוח גדול (נוסח רוסיה של פוטין) זה טוב, כי "המדינה היא של כולנו". לא חשוב כמה שהיא מושחתת וכמה שהיא מחלקת כספים למקורבים ולקבוצות לחץ פוליטיות. מדינה זה "טוב" - טייקון זה רע, ודי!

יעקב

ה"טלגרף" מפרסם סידרה של תמונות של סינגפור - מ1840 עד היום. ההתפתחות של סינגפור מאוסף של כפרים קטנים ורדומים לעיר-מדינה הכי עשירה ומפותחת היום הוא סיפור מדהים. 

כאן רואים את סינגפור בשנת 1840, עם 35 אלף תושבים. הבריטים התיישבו בה לראשונה ב 1819.

ב 1920 כבר היו 400 אלף תושבים (למעלה).

ב 1970 הופיעו גורדי השחקים הראשונים (למעלה), וכך היא נראית היום (למטה), עיר-מדינה בת 5.5 מיליון תושבים.

היום סינגפור היא מהמדינות העשירות בעולם, ההכנסה לנפש היא יותר מ פי 3 מהממוצע העולמי. ב 1970, ההכנסה לנפש הייתה רק כחצי מהממוצע העולמי. מה שמאפיין את סינגפור הוא החופש הכלכלי. היא תמיד הייתה (מאז 1970, השנה בה החלו לחשב את הדבר) המדינה השנייה הכי חופשית, במחינה כלכלית, בעולם - אחרי הונג קונג.

התל"ג לנפש, בסינגפור, הוא כ 56 אלף דולר, בעוד בישראל הוא כ 35 אלף בלבד. התל"ג לפי כוח קנייה PPP (מתוקן על פי יוקר המחייה) הוא: בסינגפור 88 אלף, בישראל - 33 אלף. כלומר: הסינגפורים עשירים יותר מאיתנו (מבחינת כוח הקנייה שלהם) פי 2.5. בהשוואה לארה"ב - התל"ג לנפש בסינגפור קצת יותר גבוה מאשר בארה"ב (56 לעומת 54 אלף דולר), אך ביחס לכוח הקנייה - הוא גבוה פי 1.5 (88 לעומת 54).

הסיבה העיקרית לשגשוג יוצא הדופן של סינגפור הוא החופש הכלכלי.

אין שום סיבה בעולם למה אנחנו עניים פי 2.5 מהם - חוץ מהסיבה אידאולוגית (כי אנחנו "חברתיים").

יעקב

ממשלת בריטניה החלה בתהליך הפרטת הדואר שלה בשנת 2013, וכעת החליטה להשלים את התהליך ולמכור את שארית מניותיה בחברה. אחרי שהממשלה מכרה כ 70% מאחזקותיה ב 2013, תמורת כ 2 מיליארד שטרלינג, היא מכרה עוד כ 14% ביוני השנה תמורת 3/4 מיליארד שטרלינג.

בהפרטה, שהתרחשה באוקטובר 2013, נקבע שווי החברה (דואר) בכ 3.3 מיליארד סטרלינג, ו 150,000 עובדיה קיבלו בתהליך מניות בחברה.

ביקורת הוטחה כלפי הממשלה שהיא פראיירית ולא השיגה מחיר טוב עבור הנכס. הדבר קורה תמיד, אחרי כול הפרטה. תמיד הממשלה פראיירית ולא יודעת לעשות עסקים טובים. עוד יותר היא לא יודעת לנהל עסקים שבבעלותה, ולהפיק רווחים מעסקים, שפתאום, אחרי ההפרטה, מתחילים להרוויח הרבה.

על הבעיות בדואר ישראל ניתן לקרוא שלל כתבות כאן. הנה מדגם: "בלגן בדואר יראל, סלולרי נעלם והדרכון עוכב", "תקלה בדואר - לא ניתן לקבל שירות בסניפים",  "ככה נראה סניף דואר - צפיפות בלתי נסבלת", וכו' וכו' וכו'. הבעיות בדואר הן הבעיות הרגילות של כול החברות הממשלתיות: גרעונות עתק, עבודה לא יעילה, שרות לקוי, בעיות עם 7000 העובדים ווועדיהם וכו'.

אין שום סיבה שהממשלה תתעסק בהעברת דברי דואר. ממש שום סיבה, גם לא לפי האידאולוגיה הכי סוציאליסטית-חברתית-מתקדמת שאפשר להעלות על הדעת. אם מישהו זקוק לשירות העברת מכתבים וחבילות - זבש"ו. (לא יהיה מוגזם לנחש כי אולי 90% מהשרותים של הדואר ניתנים לחברות מסחריות). שיטפל בבעיה כמיטב יכולתו. אין שום ספק שלא אלמן ישראל, ואין מה לדאוג - הדואר יגיע ליעדיו מהר יותר, בטוח יותר, ואף זול יותר, באמצעות מספר רב של חברות שיתחרו ביניהן על מתן השירות תמורת כסף.

בשביל מה הממשלה והציבור צריכים את הצרה הזו? חסר צרות במדינת ישראל? זו צרה אחת שניתן לפתור אותה די בקלות, כפי שהראתה ממשלת בריטניה. צריך כמובן לבטל חוקים מיושנים ואבסורדיים (ושאינם ניתנים לאכיפה) המעניקים לדואר מונופול בתחום זה או אחר. אלא, שכמו בכל התחומים, שוב מוכח חוסר יכולתה של הממשלה (כול ממשלה) לתפקד. נסיונות ההפרטה החלו עוד מימי השר מודעי ז"ל בשנת 1979-80, אבל עד היום לא צלחו בגלל מאבקים פוליטיים, אידאולוגיים ומשפטיים (כמובן... הבג"צ, אי אפשר בלי מנכ"ל המדינה - הבג"צ).

נקווה שממשלתנו תלך בדרכה של בריטניה ובכול זאת תפריט את הדואר, במהרה בימינו, אמן סלע.

תוספת 2.11.2015: הנה עוד כתבה טריה על חבילות שתקועות בדואר ולא מגיעות לאנשים - לדברי הדואר - בגלל איטיות העבודה של אנשי המכס.

יעקב

יש סימני האטה מדאיגים בכלכלה העולמית. אחד החשובים בהם הוא צניחת מחירי הנפט. המחירים ירדו מכ 110 דולר לחבית לפני קצת יותר משנה לכ 45 דולר היום. הצניחה במחירי הנפט נובעת, מצד אחד, מהגידול בהפקה של נפט בארה"ב, הודות לשיטת הפראקינג. אבל, ללא ספק, היא נובעת גם מהחולשה או הירידה בביקוש לנפט – שנובעת מהאטה כלכלית (או האטה בצמיחה הכלכלית). וגם – מההערכה של הסוחרים שהחולשה בביקוש תימשך ואינה תופעה חולפת.

הירידה במחיר הנפט התרחשה כבר לפני יותר משנה, אבל יש  סימנים מדאיגים יותר טריים. אחד מהם הוא הירידה בבורסות, במחירי המניות. למשל – הדאו-ג'ונס ירד מאז חודש יולי מרמה של כ 1800 ל 1600, ירידה של יותר מ 11%. כמו כן, הייתה ירדה במחירי הסחורות כולן – commodities – ירידה של כ 30% במשך השנה האחרונה. הירידה הזו משמעותה שיש פחות ביקוש לסחורות, וזה סימן להאטה בפעילות הכלכלית.

אינדיקציה אחרת היא הירידה במסחר העולמי. ארגון הסחר העולמי קיצץ את תחזית צמיחת הסחר ל 2.8% (לעומת צמיחה ממוצעת של 5.5% מאז 1995). הסחר העולמי לא חזר לרמה שהגיע אליה לפני המשבר של 2008. בשנה באחרונה הייתה ירידה של 5.5% בייצוא מסין, 3.5% בייצוא מארה"ב, וירידות יותר גדולות בייצוא מקוריאה וסינגפור. הירידה בייצוא העולמי ב 6 החודשים האחרונים הייתה 11% (בהשוואה לשנה קודמת).

עוד סימן הוא העלייה בייצוא חומרי גלם בסין.  סין, שצמיחתה המהירה החלה בייצור מוצרי צריכה לייצוא למערב נזקקה בעבר ליבוא גדול של חומרי גלם. בעקבות זאת הם בנו מספר גדול של מפעלי פלדה, נחושת ובתי זיקוק. עכשיו, כשמפעלי התשתית האלה נכנסו לעבודה, והייצור של מוצרי צריכה קטן, יש להם פתאום עודף של חומרי גלם (פלדה, נחושת) ועודף של תזקיקי דלק שהם מנסים לייצא.

נתוני התעסוקה בארה"ב ברבעון האחרון לא היו טובים, כשכמות המשרות החדשות נמוכה מהמצופה, וההשתתפות בכוח העבודה ירדה עוד. גם אצלנו, נתוני הצמיחה לרבעון האחרון היו נמוכים מאד ( 0.1% ).

הבנקים המרכזיים עשו, ועושים ככול שביכולתם כדי לעודד את הצמיחה, אבל צמיחה אין. הבנקים המרכזיים בכול העולם הורידו את הרביתי לאפס, ומדפיסים כסף ("הגדלה כמותית") בקצב מוגבר. בכול זאת יש סימני האטה, ולא ברור אם יש עוד משהו שהבנקים המרכזיים (הממשלתיים) יכולים לעשות מעבר למה שהם עושים כול הזמן, מאז 2008.

יעקב

הרבה אנשים תוהים מה קורה עם יוון. זה פשוט: סוציאליזם שהתגשם, שהבשיל, שהגיע ליעדו.  סוציאליזם בהתגלמותו המושלמת, היחידה האפשרית.

ביוון יש סקטור ממשלתי-ציבורי מנופח מאד, עם מיליוני עובדים שמקבלים שכר גבוה ופנסיות בשמיים. יש ביוון חוקי עבודה מתקדמים ביותר, כולם נהנים מקביעות (בייחוד בסקטור הציבורי) לכן הם פטורים מלעבוד, מספיק שבאים לעבודה, דופקים כרטיס ומקבלים משכורת ותנאים סוציאליים מושלמים. הקצבאות למיניהן גבוהות מאד, איש לא משלם מיסים, השחיתות והרמאות חוגגים, כמו בכול מדינה סוציאליסטית מתקדמת.

הבעיה היחידה היא – מי משלם עבור כול זה. הממשלה עושה, באופן כרוני, גירעונות ענקיים, הממומנים באמצעות הלוואות (אג"חים). אג"חים שמגיעים לפירעון מגלגלים הלאה באמצעות אג"חים חדשים, הריבית מצטברת והחוב גדל כמו כדור שלג. התמונה מוכרת – יוון אינה המדינה המתקדמת היחידה...

בשנת 2000 הצטרפה יוון לאירו, אחרי שזייפה את ספרי החשבונות הלאומיים כדי להראות, כביכול, שהיא עומדת ב"קריטריונים" של ההצטרפות לאירו. מאז היא לוקחת, בלי חשבון, הלוואות בכול ארצות אירופה (מוכרת אג"חים ממשלתיים), אצל כול פראייר שמוכן לתת.

הנה כמה דוגמאות לדברים שמתרחשים ביוון.

המונים יוצאים לפנסיה מוקדמת בגיל 50, יש לפעמים 50 נהגים לכול רכב ממשלתי, יש 45 גננים בבית חולים ממשלתי, בגן עם 4 עצים... יש כמות אוכלוסייה פיקטיבית הכי גדולה בעולם, אנשים שם פשוט לא מתים (או המוות לא מדווח) וממשיכים לקבל את הפנסיות. יש משפחות שמקבלו 4-5 פנסיות לא מוצדקות. יש פנסיות שממשיכים לשלם לאנשים שמתו כבר ב 1953... יש 40 אלף נשים רווקות שמקבלות קצבת שאירים של 1000 אירו לחודש לכול החיים, בזכות אביהן, שנפטר, שהיה עובד מדינה. הן ממשיכות לקבל את הקצבה כול עוד הן רווקות. (אומרים ששינו זאת לאחרונה, ועכשיו משלמים קצבאות רק עד גיל 18...). יש 600 קטגוריות של עובדים שזכאים לצאת לפנסיה מוקדמת (בגיל 50 לנשים, 55 לגברים). מדובר על עובדים שעבדו קשה במיוחד, כמו למשל: ספרים (מעצבי שיער), נגנים בכלי נשיפה (זה מאמץ לנשוף), מגישות בטלוויזיה הממלכתית (מי רוצה לראות מגישות זקנות?).

באי יקינטוס יש 600 אנשים שמקבלים קצבת נכות גבוהה בגלל היותם עיוורים. אחדים מהם מתפרנסים כנהגי מוניות...

יש אלפים של גופים ממשלתיים משונים ובלתי נחוצים, שמעסיקים אלפי עובדים שלא עושים כלום (חוץ מלקבל משכורת שמנה ופנסיה). למשל: קיים מכון לשימור האגם קופאיס, אגם שהתייבש ב 1930. 1763 יוונים עובדים בשימור האגם (ז"ל) והגנתו.

ההונאה במיסוי היא מכת מדינה. יותר מ 25% מהעובדים לא משלמים כלל מס.  המשכורת הממוצעת של עובדי הרכבת היא 66 אלף יורו לשנה (כ 25 אלף ₪ לחודש), כולל כול עובדי הניקיון והעוזרים. מי שצריך ניתוח בבית חולים ציבורי ביוון צריך להעביר מעטפות כסף לרופאים, אחרת תורו מתארך מאד... מי שרוצה רשיון נהיגה מעביר מעטפות לטסטר... ככה הם החיים ביוון.

רכבת התחתית באתונה – יש לה הכנסות מכרטיסי נסיעה של 90 מיליון אירו לשנה, אך ההוצאות (חלק גדול על משכורות) הן של 500 מיליון אירו. (על החזר ההון של הקמתה לא מדברים).

גובה הפנסיות בצרפת היא בערך 51% מהמשכורת האחרונה, בגרמניה – 40%, בארה"ב 41%, ביפן 34% (אצלנו היה 70%, כעת זה פחות). הפנסיונרים היוונים מקבלים 96% מהמשכורת האחרונה.

בעשור האחרון נוצרו יותר מ 300 חברות ממשלתיות חדשות... ליוון פי 4 מורים מאשר לפינלנד, הארץ שהצליחה הכי הרבה במבחנים הבינלאומיים האחרונים. המורים ביוון מקבלים את המשכורות הגבוהות בעולם, מלמדים הכי מעט תלמידים כול אחד, ורושמים הכי הרבה היעדרויות. וכו'... וכו'....

ממש גן עדן סוציאליסטי. כולם מקבלים כסף ביד נדיבה.

אז מה הבעיה? הבעיה היא – כמו שאמרה ליידי טאצ'ר בזמנו - שהסוציאליזם מצליח עד שהוא גומר לבזבז את הכסף של האחרים. לאירופאים (קרי הגרמנים בעיקר) נמאס לממן את החגיגה היוונית, והם דרשו "צנע" – רחמנא ליצלן – קצת פחות בזבוזים וגירעונות, קצת פחות מועסקים במגזר הציבורי, ירידה קטנה בפנסיות וקצבאות. קצת "הידוק החגורה". בא אלקסיס ציפראס, ראש הממשלה הכריזמטי והקומוניסטי (או שמאל רדיקאלי) של יוון ואמר: "מה?! השתגעתם? לפגוע בזכויות עובדים? לא יהיה כדבר הזה!!!". הוא נבחר בינואר השנה אחרי שהבטיח שהוא ימנע את ה"פגיעה בזכויות" ואת "הידוק החגורה". אבל, הגרמנים הרשעים המשיכו בשלהם: "רוצים עוד כסף? הדקו את החגורה". העיניים היפות של ציפראס לא הספיקו כדי להתגבר על העקשנות הגרמנית. אז ציפראס קרא למשאל עם, ושאל את היוונים: "אתם מוכנים להדק חגורה? אתם מסכימים לתכנית הצנע הגרמנית? אתם מוכנים להורדת משכורות, קצבאות ופנסיות?" התשובה של משאל העם הייתה מוחצת. 61-39% אמרו לא בלאוו רבתי. "לא ניכנע לתכתיבים! לא נוותר על זכויות עובדים! נילחם עד הסוף המר על כבוד האומה היוונית! בוז לגרמנים!".

משאל העם, כמובן, לא פתר כלום, ונותרה בעיה: מאיפה כסף? בינתיים אזל הכסף בבנקים היוונים, ונוצרו תורים ארוכים בכספומטים שהנפיקו רק עד 60 אירו ליום לאדם... כסף נמצא, כמובן, אצל הגרמנים הרשעים שלא רוצים לתת עוד. ציפראס טעה במיקום משאל העם – הוא היה צריך לעשות משאל עם בגרמניה ולשאול את העם הגרמני אם הוא מוכן להמשיך ולממן את הסוציאליזם היווני המתקדם.

הסיפור היווני מזכיר את הבדיחה על השדכן בעיירה יהודית שבא למוישה הסנדלר ואמר לו: יש לי שידוך נהדר בשביל בתך חסיה, בחור טוב, מבית מכובד ועשיר – אתה מוכן לשידוך זה? שואל מוישה ומי המשפחה של הבחור? אומר השדכן – רוטשילד. שואל מוישה – נו, והם כבר הסכימו? לא, עונה השדכן, עוד לא שאלתי אותם, רציתי קודם לוודא שאתה מסכים.

אחרי שנגמר משאל העם הדרמטי, עמדו הגרמנים על שלהם: רוצים כסף? תיישמו תכנית צנע. בלית ברירה הגיש ציפראס לאירופאים תכנית צנע, דומה להפליא לתכנית שהעם היווני דחה בבוז וברוב גדול רק לפני 5 ימים. הוא גם העביר (אישר) את התכנית בפרלמנט היווני לפני שהגיש – כדי להוכיח רצינותו. עוד אין תשובה גרמנית.  המשך יבוא...

המצב ביוון אינו מזהיר... אין כסף לקנות דלק ותרופות בחו"ל. הבנקים חצי סגורים, אין להם כסף לתת למפקידים שדורשים את כספם. התל"ג ביוון ירד ב 25% מאז 2010, החוב של ממשלת יוון הוא קרוב ל 200% מהתל"ג, והולך וגדל (בזמן שהתל"ג הולך ומצטמק). האבטלה – רשמית – היא כ 25%, האבטלה בקרב הצעירים – 50%. זה הקטע הלא כול כך מצחיק בסיפור – הטרגדיה היוונית.

אולם... אין ארוחות חינם... אי אפשר לאכול את העוגה וגם לשמור עליה. היוונים חגגו על הכסף של אחרים... אבל יום החשבון מגיע... הם יצטרכו להצטמצם לממדיהם הטבעיים... זה עצוב, אבל אי אפשר אחרת – המציאות היא מה שהיא. והגרמנים יצטרכו להגיד ביי-ביי יפה לכספים שלהם שהלוו ליוון, אין סיכוי שיראו אותם חזרה. פעם הבאה – שיזהרו יותר...

יעקב

זה שמה של כתבה מצויינת שפרסם נחמיה שטרסלר ב"הארץ". הנה עיקר הדברים: (הדגשה שלי)

"[נתניהו] אמנם התעורר באיחור ניכר. הוא היה צריך להתערב כבר לפני שלוש שנים — אבל מוטב מאוחר. מוטב לחתוך עכשיו ולא להידרדר למצבה של מצרים, שמרוב ויכוחים, שינויים, דחיות ומגבלות על חברות חיפושי הגז — נהפכה מיצואנית גז מובילה ליבואנית שמתחננת לקצת גז מישראל, כי החברות הבינלאומיות נטשו אותה.

לנוכח זאת, ולנוכח מקרים דומים (בארגנטינה ובניו־זילנד), הודיע נתניהו שהוא נחוש להביא בשבוע הבא להכרעה את נושא הגז: "אנחנו לא ניפול למלכודת שנפלו אליה מדינות רבות שהתווכחו בנושא ויכוחים אין קץ, עד שהגז נשאר מתחת לאדמה".

אז נכון שהפופוליסטים מתרעמים. נכון שהאופוזיציה גועשת. מבחינתם שלא יהיה גז כלל, שמחיר החשמל לא יירד ושהמפעלים ישרפו מזוט יקר. העיקר ש"הטייקונים" לא ירוויחו פרוטה. הם מוכנים לנקר לעצמם עין אחת, בתנאי שליצחק תשובה ינקרו שתיים.

שלי יחימוביץ' וחבריה אומרים שאין מה לדאוג, חברות הגז לא יברחו, גם אם נטיל עליהן עוד קצת מגבלות, מסים ואיסורים. זה שיא הציניות. הרי החברות כבר ברחו. עובדה ש"וודסייד" האוסטרלית עזבה ולא תשקיע כאן אפילו דולר אחד בפיתוח שדה לווייתן. עובדה שאף חברה בינלאומית לא מחפשת עכשיו גז מול חופי ישראל. הן כן מחפשות מול לבנון וקפריסין — שזה נזק עצום לישראל. "החברתיים" הצליחו ליצור אווירה כה קשה של שנאת יזמים, ודרישה אינסופית לשינויים תכופים במיסוי, ברגולציה, בתנאים, ביצוא ובבעלות — עד שאף אחד לא רוצה לבוא לכאן. כמובן שזה לא מונע מהם להזיל דמעות תנין על עובדי הדרום: מדוע לא קמים שם מפעלים חדשים? כי אתם הברחתם את כולם.

לכל אורך הדרך הם ניסו לטרפד כל הסדר הגיוני. הם רצו שתשובה ישלם מס של 80%, מה שהיה הופך את הקידוח ללא כדאי, כי הוא נעשה בלב ים. אחר כך הם יצאו נגד יצוא הגז, שזה אבסורד מושלם, כי תמיד עדיף כסף בכיס מגז במעמקי האדמה. ועכשיו, בישורת האחרונה, דורשת יחימוביץ' מחיר גז כה נמוך, כה חסר היגיון, עד שלא יהיה כדאי להפיקו והוא יישאר במעבה האדמה — לעד. בדיוק כמו במצרים. רק נגד. רק להרוס. רק לא לפתח. רק לא לייצר מקומות עבודה חדשים.

השנאה של "החברתיים" ליזמים כה גדולה, עד שלא אכפת להם אפילו שמכל דולר ממכירת גז, המדינה תקבל 56 סנט והיזמים 44 בלבד. כלומר, היזמים אמנם ירוויחו היטב בגין הסיכון העצום שנטלו, אבל המדינה תקבל מאות מיליארדי שקלים שיופנו לחינוך, רווחה ותשתיות. מה רע בזה?

עקרונות המתווה קובעים, שיש לפרק את מונופול הגז לשלוש חברות שיתחרו ביניהן, ועד שזה יקרה יש לקבוע מחיר מקסימום. אבל הכי חשוב זה להגיע בשבוע הבא למתווה מוסכם, שיחזיר את הוודאות ויביא לכאן חברות חיפושי גז בינלאומיות, שימצאו עוד גז, וכך תגדל התחרות והמחיר יירד. איתן ששינסקי, שהכפיל את נטל המס על תשובה ונובל אנרג'י, תומך במתווה. צריך הוכחה טובה יותר?"

עד כאן שטרסלר.

צודק במאה אחוז. ה"חברתיים" (הסוציאליסטים) חושבים שהגז הוא מתנה משמיים, והוא יזרום בכול מקרה, לא חשוב כמה יציקו ויתעללו במשקיעים שגילו את הגז ורוצים להשקיע בהפקתו. הם טועים. צריך להפסיק את ההתעללות וההצקה ממניעים אידאולוגיים - ולתת לחברות לפתח את המאגרים ולהזרים את הגז.

יעקב

לפני כמה חודשים, כשאר העבירו בכנסת את חוק הריכוזיות, כתבתי שה"ריכוזיות" היא מושג לקוח מהאידיאולוגיה המרקסיסטית, ושהוא מנותק מהמציאות. אין ריכוזיות, של 20 משפחות כביכול, במשק הישראלי. אין דבר כזה, הטענות האלה פשוט לא נכונות.

מניתי שורה ארוכה של יזמים שהחלו מאפס, ובנו ב 10 אצבעותיהם, ובשכלם, אימפריות כלכליות אדירות, ללא סיוע של משפחות עשירות או קשרים פוליטיים יוצאי דופן.

הנה אחד ששכחתי למנות (וודאי יש עוד רבים): שלמה שמלצר, המוסכניק מחיפה, שבנה לעצמו אימפריה כלכלית שאומדן המכירות שלה היום כ 5 מיליארד שקל, שוויה כ 2.5 מיליארד שקל, והמעסיקה כ 5000 עובדים בארץ.

שלמה שמלצר נפטר באופן פתאומי, היום, בגיל 68, יהי זכרו ברוך. (אני לא מכיר אותו אישית).

אולי באותה הזדמנות כדאי להזכיר את יוסי גביזון, ההיפי בן ה 41  מדימונה (יבל"א), שבנה את האימפריה של קרולניה למקה, ברלין, וחנויות האופנה הודיס, טופ טן. הקבוצה שלו הינה הבעלים של רשת של 174 חנויות, בארץ, ומחזור מכירות המוערך ב 450 מיליון שקל. עוד אחד שהתחיל מאפס, ובנה עצמו במו ידיו.

צעקות השבר על ריכוזיות בישראל, והחוקים הפופוליסטיים והריקניים מחוקקים בכנסת הם קשקוש אחד גדול, הריכוזיות היחידה שיש היא הריכוזיות שהממשלה משליטה בחוקיה, בתחומי החקלאות, התשתיות (חשמל, נמלים, נמלי תעופה), הבנקאות, וכדומה.

תוספת: היום, 9/7, נפטר עוד אחד מהיזמים שהזכרתי במאמר הראשון: דוד עזריאלי, ז"ל. זהו עוד אדם שהתחיל מאפס ובנה את עצמו, בכוחות עצמו, למעמד של בעל אימפריה כלכלית ששוויה מוערך ב 2.5 מיליארד דולר. הוא אחד מאנשי העסקים החשובים בישראל, והוא אינו "משפחה" או מקורב לשלטון, או "ריכוזי". הוא נולד בפולין, ניצל בשואה, בה נספתה משפחתו, עלה לארץ ב 1944 ונלחם כקצין במלחמת העצמאות. אחרי זה היגר לקנדה מפני שלא יכול היה לסבול את המשטר הסוציאליסטי המדכא במדינת ישראל הצעירה. הוא עשה הון בקנדה, וחזר לארץ בסביבות 1980, לאחר שחל שינוי בארץ, והמשטר הפך יותר ליברלי.

חוק הריכוזיות - שבעצם מציק לאנשי עסקים ומערים קשיים שרירותיים בדרך התפתחותם, הוא אחד הדברים שנובעים ממנטליות אנטי-עיסקית שמקורה בהשקפות הסוציאליסטיות. אם ימשיכו להערים קשיים ולהטריד ולהשמיץ אנשי עסקים, יחזרו אנשי העסקים להתפתח ולפתח ארצות אחרות, כמו עזריאלי בקנדה.

יעקב

בשנת 2009, בשיא המשבר הכלכלי, נחלץ הממשל האמריקאי להציל את ג'נרל מוטורס מפשיטת רגל. הוא הזרים כ 50 מיליארד דולר ל"תכנית ההבראה" של ג'נרל מוטורס, ועוד כ 12.5 מיליארד לקרייזלר. למעשה התקיים תהליך פשיטת רגל מזורז בניהול פקידי ממשלה ואישור של שופטים. בתהליך זה נסגרו מספר רב של בתי חרושת שהעריכו שאינם כדאיים. אותם חלקים (או בתי חרושת, או מותגים) שהיו יחסית "בסדר" זכו להזרמת כסף והבראה. 

למעשה הפסידו בעלי המניות הישנים את כספם, וכן מרבית הספקים ובעלי החוב. היחידים שלא הפסידו הם העובדים והאיגודים המקצועיים באותם מפעלים שזכו ל"הצלה", אשר המשיכו ליהנות מההטבות המופלגות שאיגודיהם המקצועיים השיגו המרוצת הזמן. בהליכי פשיטת רגל רגילים מממש כונס נכסים מטעם בית המשפט את נכסי החברה, ומחלק את הכסף בצורה צודקת (כלומר פרופורציונית) בין הנושים. אבל, תהליך פשיטת הרגל הזו התנהל לפי התכתיבים של הממשלה והשקפותיה הסוציאליסטיות - לכן - הנושים ובעלי המניות והאג"חים הפסידו את כספם, אבל הפועלים לא הפסידו את "זכויותיהם".

הממשלה הזרימה כאמור כ 50 מיליארד דולר, כספי ציבור (או כספים ממכבש הדפוס) כדי לאפשר המשך העבודה והייצור במפעלים שהוחלט להציל. היא לקחה לעצמה 61% ממניות החברה החדשה. בנוסף, הזרימו כסף ממשלות קנדה ומחוז אונטריו, שלהם ניתנו אחוזים נוספים של הבעלות. עוד קיבלו מניות בחברה החדשה האיגודים המקצועיים (קרנות הפנסיה שלהם), כנראה כנגד חובות שהחברה חבה להם, וקצת גם מחזיקי האג"חים. המניות שבאחזקת ממשלת ארה"ב נמכרו במרוצת הזמן, בבורסה. הממשלה הייתה הבעלים הרשמי של ג'נרל מוטורס, GM, שכונתה government motors, במשך שנים מספר, אך מכרה מניותיה האחרונות ב דצמבר 2013, ו GM חזרה להיות חברה ציבורית - לא ממשלתית. 

כעת, כאשר סוכמו המספרים של ההזרמה מול ההכנסה ממכירת המניות מסתבר שממשלת ארה"ב הפסידה 11.2 מיליארד דולר בפרשה זו. כמה הפסידו ממשלות קנדה ואונטריו לא פורסם.

חסידי ההצלה טוענים שהצילו 1.5 מיליון משרות בארה"ב, והחברה החדשה (אחרי ההצלה) יוצרת הכנסה של מעל 90 מיליארד דולר במיסים (פדרליים ומקומיים). הטענות האלה נועדו להצדיק את כדאיות הוצאת הכסף הציבורי, אבל אין בהן הרבה ממש. גם בתהליך פשיטת רגל רגיל היו נמכרים המפעלים ה"טובים" למשקיעים אחרים שהיו ממשיכים להפעיל אותם, להעסיק עובדים ולשלם מיסים. 

עוד פרטים על ההצלה ניתן למצוא כאן. 

אחרי הליך פשיטת הרגל המיוחד (מנוהל וממומן על ידי הממשלה) מפעילה GM 34 מפעלים בארה"ב לעומת 47 קודם, ומעסיקה 68500 עובדים לעומת 91 אלף קודם. 

האם תהליך ההצלה של GM באמצעות כסף ציבורי היה מוצדק? עקרונית הוא לא יכול להיות מוצדק. הממשלה לא צריכה לעשות עסקים, ולהוציא כסף של הציבור על הרפתקאות כלכליות. אין הצדקה לקחת כסף של אזרחי המדינה כדי להעביר לעובדי GM להצלת משכורותיהם המופלגות. אבל, במקרה הזה, איפשרה התערבות הממשלה לנהל את תהליך פשיטת הרגל במהירות מופלאה (כחודש), ואיפשרה המשך הפעילות, על בסיס כלכלי, של חלק גדול ממפעלי החברה. תהליך פשיטת רגל רגיל (ללא התערבות ממשלתית) היה נמשך שנים, והיה עלול, בגלל זה, להיגמר בנזקים גדולים יותר. 

בכול אופן - אין הצלות חינם. הציבור האמריקאי שילם כ 12 מיליארד דולר. כמה הפסיד הציבור הקנדי אינני יודע, בטח עוד כרבע מהסכום הנ"ל. ומה שיותר גרוע - GM נראית כאילו היא חזרה לקו ההתחלה, כלומר - כאילו תזדקק בקרוב להצלה נוספת. היא לא מצליחה למכור מכוניות קטנות (שבמילא האמריקאים לא אוהבים) - ומתקשה לעמוד בתחרות מול היריבות שלה מבית ומחוץ. מגרשי הסוכנים שלה מלאים מכוניות לא מכורות. מה שהיא כן מכרה היא מכרה באמצעות אשראי "סאב פריים" - דהיינו - כסף קל שהלוותה לקונים ללא דירוג אשראי טוב, שעלולים לא לעמוד בהחזרים. החגיגה של אוהבי ההתערבות הממשלתית, שטוענים: "הנה, ההתערבות הייתה נחוצה להצלת תעשיית הרכב" הייתה קצת מוקדמת. זה אופייני למצבים כאלה, כול "הצלה" יוצרת צורך ל"הצלה" נוספת בעתיד. תכינו עוד 12 מיליארד. "הצלה" שבנויה על כסף ציבורי קל, ולא על מאבק אמיתי עם הבעיות של שוק קשה ותחרותי - היא רק מקדמה ל"הצלות" נוספות.

יעקב

בברזיל שולטת מאז 2003 ממשלה של שמאל-מרכז. ראשית היה הנשיא לולה (איגנציו דה סילבה) בין השנים 2003-10, ועכשיו הנשיאה וילמה רוסף, בת חסותו של לולה. לולה היה פעיל באיגודים המקצועיים בברזיל (משהו כמו עמיר פרץ שלנו) לפני שנבחר לנשיא. הוא היה נשיא ופולרי, ודי סביר, בזמנו שיגשגה ברזיל ונהנתה מצמיחה כלכלית אדירה - לא כול כך בזכות לולה כמו בזכות הבועה הכלכלית העולמית ועליית המחירים הכללית של סחורות בסיסיות כמו מחצבים ותבואות - אותן מייצרת ברזיל. לזכותו של לולה יאמר שהוא נקט במדיניות סבירה, כלומר, לא אץ להרוס את השיגשוג עם צעדים אידאולוגיים-פופוליסטיים. הוא הניח לכלכלה לזרום. מאז המשבר העולמי מגמגמת הכלכלה הברזילאית וצומחת בקצב קטן, שלא כול כך מספיק כדי לחלץ את האוכלוסיה האדירה מהעוני האדיר בו רובה שרוי.

אבל, ממשלות שמאל (וגם פוליטיקאים מהימין) אוהבים פרויקטים גרנדיוזיים, גדולים ויקרים, ממומנים על ידי הממשלה, שלא תמיד נחוצים או מועילים. פרוקיט כזה מאדיר ומנציח את התהילה של הנשיא, מספק משרות שמנות לכול מקורביו הפוליטיים, והרבה הזדמנות לכסף קל ליזמים מקורבים פוליטית לשלטון. גם הרבה הזדמנויות לשחיתות. העיקר - הם ממומנים מכסף קל, כסף ממשלתי, כסף של אחרים.

המאמר הבא, בניו יורק טיימס מספר על מספר פרויקטים כאלה שעלו מיליארדי דולרים, ונזנחו והפכו לפילים לבנים - או פילים שחורים. (פיל לבן זה מבנה גדול שהושלם, אך אין בו צורך ושימוש, פיל שחור הוא מבנה גדול שבנייתו הופסקה באמצע, והוא עומד כגרוטאה המהווה מפגע ויזיאלי ותברואתי).

בתמונה הזו רואים גשר השייך למסילת ברזל בת 1600 ק"מ שבנייתה החלה בשנת 2006, היא הייתה מתוכננת להסתיים ב 2010, ולעלות 1.6 מיליארד דולר. היום היא כבר עלתה 3.2 מיליארד (כפול) ותאריך הסיום המשוער הוא 2016, אבל איש לא מאין שהיא תסתיים אי פעם או תגיע לפעול. קטעים רבים, כמו הגשר שבתמונה, נזנחו, והפכו ללחם עבור גונבי מתכות. כול הפרויקט מומן על ידי הבנק הממשלתי.

בתמונה הזו רואים את פרויקט הרכבת התחתית בסלבדור, ברזיל, שהחל לפני 10 שנים, אך נזנח. מזכיר קצת את רכבת התחתית של ת"א.

יש עוד פרויקטים - כמו מוזיאון לחייזרים שנזנח, פארקים שנזנחו אחרי השקעות אדירות, ועוד...

לולה מצדיק את הפרויקטים באומרו שהם סיפקו מקומות עבודה, והיוו תמריץ לכלכלה. איך ניתן להצדיק, באופן הגיוני, שריפת כסף על גרוטאות שאין בהן שימוש - נשגב מבינתי, למרות שאני יודע שיש הרבה אנשים וגם כלכלנים (פול קרוגמן) שמאמינים בדברים כאלה. כול זה אופייני לפרויקטים ממשלתיים, הנעשים ממניעים פוליטיים וגם ממניעים של רדיפת בצע של פוליטיקאים.

כאן תמצאו עוד סיפור של גשר שנזנח, שמוביל לשום מקום, והיה אמור להיות חלק מכביש גדול, שבנייתו החלה ונזנחה. יש בברזיל מאות פרויקטים כאלה, שנזנחו, איש אינו יודע כמה, ברזיל מדינה גדולה... הכתב מאשים בהפקרות את ממשלות הגנראלים ששלטו לפני לולה דה סילבה. בברזיל, לא חשוב מי שולט, ימין או שמאל, דיקטטורה או דמוקרטיה, הברדק חוגג.

יעקב

בנק ישראל מנהל את הבנקים ביד רמה. אפשר היה לחשוב שהוא מנהל אותם לפי עקרונות כלכליים מוצקים, כדי לשמור על יציבותם. מסתבר שלא. הוא מנהל אותם גם לפי עקרונות חברתיים, שעלולים לפגוע בבנקים מבחינה כלכלית. אבל, כמובן, אין מה לחשוש, הבנקים לא יפלו, לא חשוב איך מנהלים אותם - בנק ישראל תמיד "יציל" אותם, על חשבוננו, כמובן.

במה הדברים אמורים?

"בנק ישראל הפיץ בצהריים (ד') מסמך ובו הוא מודיע לבנקים כי הם מחויבים לפתוח חשבון בנק לכל דורש. הפצת החוזר נעשתה לקראת השקת תעודת הזהות הבנקאית - אשר תכלול את דירוג האשראי של הלקוח בבנק הישן. לקראת השקת תעודת הזהות הבנקאית, התעורר חשש כי בנקים יסרבו לפתוח חשבון ללקוחות בעלי דירוג אשראי בעייתי."

כלומר: בנק ישראל מתייחס אל הבנקים המסחריים לא כאל יישויות נפרדות המתנהלות לפי שיקול הדעת הכלכלי של בעליהם, אלא כסניף של בנק ישראל הממשלתי (בערך), כלומר הבנקים אינם אלא גוף ממשלתי החייב ל,שרת" את הציבור על פי הנחיות מגבוה.

בארצות בהן קיימת בנקאות חופשית (פחות או יותר) מחליט כול בנק איזה סיכונים לקחת ולמי לפתוח חשבון ולמי לא. מצד אחד מעוניין הבנק לפתוח חשבונות לכמה שיותר לקוחות, מאידך חייב הבנק להגן על עצמו מפני רמאים סדרתיים, ולהמנע מלתת להם הזדמנות לגנוב אותו ולהונות אנשים אחרים. מי שעשה מעשים לא תקינים, כמו משיכת צ'קים ללא כיסוי, או אי החזר הלוואות נחשב לסיכון והבנקים בדרך כלל מסרבים לפתוח לו חשבון. מובן מאליו שהמגבלה חלה גם על אלה שיש להם הרשעות פליליות.

אצלנו מנסה בנק ישראל לפגוע בחופש הפרט בדרך נוספת - על ידי שהוא מנסה לאסור השימוש במזומנים.  אם אין מזומנים איך יסתדרו אלה שאין להם חשבון בנק ולכן ואין להם כרטיס פלסטיק? זו באמת בעיה. מכאן ההוראה של בנק ישראל לבנקים לפתוח חשבון לכול אחד. 

יש לשער שהבנקים יגנו על עצמם באמצעות עוד כלי טוטאליטרי שבנק ישראל יוצר עבורם - "תעודת זהות בנקאית", שתאגור, בפקודה, אינפורמציה כלכלית על כול אחד ותעביר אותה לכול דכפין, בלי שום התחשבות בזכויות צנעת הפרט או בעקרונות הסודיות הבנקאית. אין יותר סודיות, כול מה שאתה עושה גלוי לכול. מזכיר את "1984". 

יעקב

זוהי הכותרת הסנסציונית של מאמר ב"כלכליסט" המנתח את מצב הבנקים (והכלכלה בכלל) באירופה, והמביאה דברים של כמה כלכלנים מומחים בעלי שם.

הסיפור פשוט: לבנקים באירופה חשיפה לאשראי מפוקפק. חלק גדול מהאשראי הזה ניתן למדינות העניות יותר בעולם, כמו חשיפה לדרום אמריקה של בנקים ספרדים ופורטוגליים, לאסיה - של בנקים אנגלים, ולמדינות מזרח אירופה של בנקים גרמנים ואוסטריים. ספק גדול אם חובות אלה יוחזרו.

בנוסף חשופים הבנקים לחובות של מדינות חלשות באירופה עצמה - כמו ספרד, פורטוגל, איטליה ויוון. גם אלה לא נראה איך יצליחו להחזיר חובות. הן כול הזמן ממחזרים את החוב שלהם והחוב הולך וטופח כמו כדור שלג.

בעיה שלישית היא הנגזרות. כך למשל חשופים בנקים גדולים, כמו הבנק הגרמני הענק, דויטשה בנק, להשקעות בנגזרות בסכומי עתק של 55 טריליארד אירו, סכום הגדול מהתל"ג של כול העולם כולו. אף אחד לא מבין מה זה בדיוק הנגזרות האלה, ואיך זה עובד, אבל לכולם ברור שזה עלול להתפוצץ כול רגע.

עוד מספר המאמר איך העסק עובד: הבנק המרכזי האירופי מעמיד לרשות הבנקים אשראי מאד זול (בריבית של חצי אחוז עד אחוז), כדי "לתמרץ את הכלכלה". הבנקים קונים אג"ח של יוון ואיטליה, המניב 5 - 5.5% תשואה - ורושמים את ההפרש כרווח במאזניהם. במקום להשקיע בעסקים יצרניים, היוצרים צמיחה כלכלית משקיעים בממשלות. אלא שברור שגילגול החוב הממשלתי אינו אפשרי לנצח, ומתי שהוא יבוא ה"גילוח הגדול", וכולם חוששים מהתפוצצות או התמוטטות פתאומית ובלתי מבוקרת.

מאיפה יש לבנק האירופי המרכזי כסף להעמיד אשראי זול לרשות הבנקים? ניחשתם. אין לו. הוא מדפיס כסף. הדפסת כסף נחשבת למילה גסה, אבל כול הכלכלה העולמית בנוייה על זה כבר כמה עשורים. כמובן, אין מדפיסים ממש שטרות כסף מנייר, העולם התקדם. היום יוצרים אשראי יש מאין על ידי רישומים במחשבים.

בארה"ב הבנק המרכזי (הפדרל רזרב) קונה ישירות אג"ח של ממשלת ארה"ב באותה שיטה - שיטה של יצירת אשראי שפעם קראו לזה הדפסת כסף והיום קוראים לזה "הרחבה כמותית" Quantitative easing  (אבל זה אותו דבר). ממשלת ארה"ב - יש לה אינסוף כסף העומד לרשותה, בזכות ההרחבה הכמותית של הבנק המרכזי. באירופה, הבנק המרכזי מעדיף לתעל את האשראי דרך הבנקים, המשמשים מתווך נוסף בין הבנק המרכזי לממשלות, ומרוויחים בדרך רווחים נאים (על הנייר), על חשבון הכסף המודפס.

אז - הבנק המרכזי מציל את הבנקים באמצעות כסף יש מאין, הבנקים את הממשלות 0ע"י קניית אג"ח ממשלתי) וכאשר הבנקים בצרות (ומרבית הבנקים באירופה בצרות) הממשלות "מצילות" את הבנקים... 

בנוסף ישנם הרגולטורים הממשלתיים של הבנקאות... אלה הם האנשים שעליהם הטלנו את המשימה למנוע קריסת בנקים... הם אלה היוזמים את כול מעגל הקסמים הזה, ובנוסף אינם מבינים ממש מה הבנקים עושים, בייחוד בתחום הנגזרים. בנקים מחויבים, תמיד, על ידי רגולטורים להחזיק חלק מההון כרזרבה לחובות מסופקים. אבל הרגולטורים הממשלתיים הטובים קבעו שעבור השקעה באג"ח ממשלתי אין צורך להחזיק רזרבות, כי זו השקעה בלי סיכון... אז גם רזרבות אין.

המערכת הכלכלית העולמית, המבוססת על בנקים מרכזיים ממשלתיים ומערכת בנקאות מנוהלת על ידי רגולציה ממשלתית כבדה יצרה מפלצת נוראית שעלולה להתפוצץ כול רגע. כול זה בגלל שהממשלות לא נותנות לבנקים ליפול עוד כשהם קטנים. מי שמסוגל לנהל הכי טוב מערכת בנקאות הם בנקים פרטיים, שמתנהלים תחת פחד מתמיד מפני קריסה ופשיטת רגל. משהוסר הפחד הזה, והממשלות מבטיחות "הצלת הבנקים", צומחים הבנקים לממדים מפלצתיים (גדולים מכדי ליפול), מנוהלים על ידי פקידים שלא אכפת להם אם הבנק נופל או לא או מוצל על ידי הממשלה, ואין להם שום מוטיבציה לנהל בנק באחראיות וזהירות, וגם לא שום יכולת. האמונה בשיטה של ניהול מרכזי באמצעות רגולטורים ממשלתיים, בעלי חוכמה וכוח אינסופי היא אמונה עיוורת בדברים שלא קיימים.

יעקב