קו ישר

לאחרונה התפרסמו 3 מאמרים על המרכז הבין תחומי בהרצליה. הראשון מתאר את המתרחש בו וקורא לו בלעג "הפקולטה למדעי הנטוורקינג". אין ספק שהשם והלעג מוצדקים. המרכז הבין תחומי הוא אוניברסיטה פרטית, אך למרבה הפלא - גם מלכ"ר, כלומר מוסד ללא כוונת רווח (על כך בהמשך). האוניברסיטה הוקמה ללא עזרה ממשלתית, היא גובה שכ"ל של כ 38 אלף ש"ח לשנה, לעומת כ 11 אלף באוניברסיטה ממשלתית (ת"א, חיפה ירושלים או ב"ש). היא מלמדת רק מקצועות מבוקשים, כלומר מקצועות פופולריים או אופנתיים - משפטים, כלכלה, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים ומנהל עסקים. המקצוע המדעי (במקצת) היחידי שהם מלמדים הוא המקצוע המבוקש מדעי המחשב. אין שם השקעות גדולות במעבדות או בתחום המחקר, מלמדים מה שקל ללמד וללמוד - בעיקר "פקה-פקה" (דיבורים). הם מגייסים את מיטב המרצים במדינה, או לפחות את מיטב הסלבריטאים (לא תמיד אישיות מפורסמת הוא גם מרצה טוב). הם משלמים משכורות גבוהות לכוכבים שמלמדים שם. הם מתפארים בטיפול אישי בכול סטודנט.

שכר הלימוד מכסה, לדברי יו"ר המוסד, פרופ' רייכמן, 80% מההוצאות, השאר בא מתרומות. יש בו בניינים על שם שלי אריסון, סמי עופר וכדומה. סביבת הלימוד (הבניינים והכתות) היא מאד מודרנית, מלוקקת, ונוחה.

מטבע הדברים - הסטודנטים - מרביתם באים מבתים מבוססים, ויוצרים קשרים טובים באוניברסיטה עם בנים אחרים של אנשים מבוססים ומפורסמים, ועם העשירים עצמם. קשרים אלה הם מרכיב חשוב בקריירה העתידית, לא פחות מהידע והתואר. זה רק טבעי ותקין.

המרכז הבין תחומי הוא, לפי התרשמותי מהמאמרים, (לא מכיר את המוסד מקרוב), עסק מסחרי טיפוסי. מוכרים לאנשים (הסטודנטים עשירים והוריהם) מוצר מבוקש, עטוף באריזה מאד יוקרתית ומרשימה, ובאיסטרטגיה שיווקית מבריקה. מוכרים לסטודנטים "הצלחה" - האפשרות להריח הצלחה, להתחכך בהצלחה, או - לפחות - להתחכך בעשירים, במשהו שמעיד על הצלחה. אז - איך זה שהוא מוסד "ללא מטרות רווח" אם הוא כול כך מסחרי? הרווח שהם מפיקים הן משכורות הגבוהות של המרצים והמנהלים והיוקרה. הם מתפקדים כמו קאונטרי-קלאב אקסקלוסיבי.

מאידך, מסביר פרופ' רייכמן - עלות סטודנט באונ' ת"א היא 62.7 אלף ש"ח, ובאונ' ירושליים - 85 אלף ש"ח. ההשכלה הגבוהה הממשלתית מקבלת כול שנה 9 מיליארד ש"ח מקופת המדינה. המדינה לא הצליחה לספק את הביקוש ללימודים גבוהים - ב 1989 היו בארץ רק כ 75 אלף סטודנטים, באונ' ממשלתיות - היחידות שהיו קיימות. היום יש כ 300 אלף, שחלק גדול מהם לומדים במכללות הפרטיות. הבין תחומי היה החלוץ (לדברי רייכמן) בהקמת תשתית פרטית להשכלה גבוהה, ובהעברת החוקים או התקנות שמאפשרות זאת.

וכמובן - האוניברסיטאות הממשלתיות הפכו חממה לבזבוז כספי הציבור על ידי משכורות עתק ותנאים מפליגים לפרופסורים ולמנהלים שלהן - מוקד של שחיתות, על חשבון אחרים, כמו כול מוסד ממשלתי.

הסיפור הזה, של בית ספר יוקרתי, לאנשים מעושרים כמובן לא מוצא חן בעיני סוציאליסטים טובים הדוגלים בשיוויוניות. לדידם כולם צריכים להיות עניים באותה מידה, ולסבול ממחסור בהשכלה גבוהה. לדידם, רק הממשלה (שהיא האלוהים) היא מספיק טובה וטהורה כדי לתת השכלה לבנים (ובנות), וחלילה וחס שיזמים בלתי ממשלתיים יעזו לספק לבני העשירים סחורה שהבנים רוצים.

לדעתי המרכז הבין תחומי אינו עושה שום דבר לא טוב, ובטח ובטח לא שום דבר בלתי לגיטימי. הוא מספק מוצר לאנשים שקונים את המוצר ממיטב כספם, ומרצונם החופשי, אפילו בהתלהבות. הוא מספק השכלה גבוהה (וגם "נטוורקינג"), שאספקתה הייתה חסרה קודם. אין שום מקום לביקורת עליו או הרגשת אי נוחות עימו. הוא אינו עושה שום דבר רע. הוא יותר יעיל פחות בזבזני ומושחת מהאוניברסיטאות הממשלתיות.

אני, אישית, אינני בטוח שהוא מספק השכלה יותר טובה - אבל ייתכן שכן. אינני יודע. עטיפה נוצצת מדי מעוררת בי חשש ליומרות שווא, אבל זו רק תחושת בטן, שייתכן שהיא לא נכונה. (אני גם לא כול כך מחזיק, אישית, מהמקצועות ה"מבוקשים" האלה). אבל כול הספקות האלה אינם משנים את העובדה שהמרכז הבין תחומי הוא מוסד מבורך, רצוי, וטוב, ומעל לכול - לא בזבזני ומושחת (על חשבון הציבור), כמו האוניברסיטאות הגדולות. פרופ' רייכמן מוצא לנחוץ להתפאר, ברוח התקופה, בתפקיד ה"חברתי" החשוב שהמרכז ממלא. היום חייבים לקרוא לכול דבר טוב בתואר "חברתי".  הוא "חברתי" כמו שאני צינצנת - אבל הוא מספק שרות מבוקש, ולכן הוא טוב.

שיוויוניות זו אוטופיה. בני האדם אינם שווים, משום בחינה. יותר חשוב לשמור על החופש של בני אדם מאשר לנסות לכפות בכוח שיוויוניות שלא יכולה להיות. טוב שיש מוסד כמו המרכז הבין תחומי, למרות שאני לא בטוח שהייתי רץ ללמוד שם. טוב שהוא קיים למען אלה שהוא משרת, למרות שרובם בני עשירים. גם לבני עשירים מגיע לחיות וליהנות בעולם, זה לא חטא להיות עשיר או בן של עשירים. אויה לה לחברה שאין בה עשירים.

יעקב

דן אריאלי (בן 44) כוכב עליון. ספריו הם רבי מכר, הרצאתו ב TED נצפתה על ידי 2.8 מיליון איש, ממשלות העולם עומדות בתור כדי להיוועץ בו. אפילו ביל גייטס מצלצל אליו ומבקש עצות, והנסיך אנדריו (הנסיך הנורמלי) מזמין אותו לתה בארמון באקינגהם. קראו ראיון מרתק איתו ב"הארץ" ותראו מוח "המבולבל והאמוציונלי" (מילים שלו) בפעולה.

" אנחנו חושבים שהעולם הוא פונקציה של אנשים מבולבלים ואמוציונליים, ושאם נעזור להם, המצב יכול להיות הרבה יותר טוב".

מי זה "שנעזור להם"?? מיהו זה שיעזור? מי זה "אנחנו"? הבנתם את זה? (אריאלי קורא לעצמו "אנחנו"). כול העולם "מבולבל ואמוציונאלי" חוץ מפרופ' דן אריאלי, שאינו מבולבל ואמוציונאלי, ולכן נקרא לדגל להציל את האנושות.

עוד מהראיון: "אני יודע כל מיני שיטות לשכנע אנשים לעשות דברים שאני רוצה שהם יעשו". הסופר או הנרי כתב על צמד נכלים חביבים, ג'ף פיטרס ואנדי טאקר שידעו לעשות אותו דבר בצורה מופלאה (לגרם לאנשים לעשות דברים). אבל אריאלי מבטיח שלעולם לא ישתמש בכשרונו לרעה. אנו רגועים.

אריאלי על דניאל כהנמן וכלכלנים:

"דני הוא מאוד חשוב בחיים שלי. אין ספק. אבל דני מסתכל על כלכלה אקדמית בכבוד, יש לו חברים עם פרס נובל בכלכלה. אני די בז לזה. אני חושב שהתיאוריה הכלכלית עיוורה את העולם וגרמה להרבה צרות. שכלכלנים לא מודעים עד כמה המודלים שלהם גרועים".

אני די מסכים שהמודלים הכלכליים די גרועים - אבל - האם יש לאריאלי מודלים יותר טובים? כלומר - הוא נוקט מין עמדה של עליונות, של הבנה יותר טובה שלו - על מה זה מבוסס? על האידיולוגיה האישית שלו...

דן אריאלי בהחלט דמות מעניינת ומרתקת, רבת השגים. אבל הוא מגלה מנטליות מאד סטריאוטיפית-שגרתית. כול העולם אי-רציונאלי, אבל הוא - שהייתה לו החוכמה לראות את זה - הוא יוצא דופן, הוא יודע יותר טוב...

אני נוהג לקרוא לפרופסורים הכריזמטיים האלה בשם סטנד-אפיסטים. זה לא ביטוי של זילזול - סטנדאפיסטים (פעם קראו לזה קומדיאנטים) טובים הם נדירים, וזה כשרון גדול מאד.

יעקב

פרופסור דן אריאלי כותב מאמר בדה-מרקר שכותרת המשנה שלו היא:" אי־רציונליות היא היד הנעלמה האמיתית המניעה את קבלת ההחלטות האנושית".

פרופ' אריאלי הוא חוקר מוכבד בתחום הכלכלה ההתנהגותית, אותו פיתחו לראשונה הפסיכולוגים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, ועליו קיבל האחרון פרס נובל לכלכלה. הם גילו, באמצעות ניסויים אמפיריים, שהאנשים לא מתנהגים תמיד בצורה רציונאלית, והם מנסים לחקור, גם בצורה אמפירית, כיצד אנשים מנהגים במציאות. מחקריהם מעניינים ומחכימים מאד, אני ממליץ מאד על ספרו של דניאל כהנמן "לחשוב, מהר ולאט."

יש לברך את הפרופסורים כהנמן ואריאלי על שגילו את הגילוי המרעיש שבני האדם אינם מתנהגים באופן רציונאלי. לא חשוב שכול הפילוסופים לפניהם כבר אמרו את זה, למשל דוד היום כתב, בסביבות השנה 1750, כי מה שמניע בני אדם הוא יותר הרגש והמאויים - passions - מאשר ההגיון. הפילוסופית איין ראנד, שרציונאליזם הוא נר לרגליה - לפי הצהרותיה - כתבה שבני אדם יכולים להיות רציונאליים - אבל זה לא אוטומטי - בני אדם צריכים להתאמץ כדי להיות רציונאליים (וגם אז לא בטוח שזה מצליח). היות ורוב הזמן אנשים עצלנים מכדי להתאמץ, הם מתנהגים בצורה לא רציונאלית. (זה בערך מה שטוען גם כהנמן).

מה לזה וליד הנעלמה? (מושג שטבע אדם סמיט)? ובכן - חוסר הבנה. חוסר הבנה של אריאלי וכהנמן את המושג יד נעלמה. כותב אריאלי:

"בשנת 2008 התוודה יו"ר הבנק הפדרלי לשעבר אלן גרינספאן כי עשה טעות בכך שהניח כי האינטרס האישי של ארגונים, בעיקר בנקים ואחרים, הוא המנחה אותם להגן בצורה הטובה ביותר על בעלי המניות שלהם. כיום אנו משלמים מחיר נוראי על אמונתנו העיוורת בכוחה של היד הנעלמה. התעוררנו התעוררות מכאיבה לראות את שקריותה של תיאוריית הכלכלה הסטנדרטית - שלפיה בני האדם מסוגלים לקבל החלטות רציונליות תמיד וכי שווקים ומוסדות פועלים תחת רגולציה עצמית בריאה. סוף־סוף אנו מתחילים להבין כי אי־רציונליות היא היד הנעלמה האמיתית המניעה את קבלת ההחלטות האנושית. "

מי קבע שהתיאוריה הכלכלית הסטנדרטית מניחה שבני אדם רציונאליים? התיאוריה הכלכלית הסטנדרטית לא מניחה כזה דבר. דן אריאלי פשוט לא יודע. התיאוריה של הכלכלה החופשית דוגלת בלתת חופש לאנשים להשיג את מטרותיהם בדרך הכי טובה שהם יכולים. לא חשוב מה המטרות (אם הן רציונאליות או לא, לדעת אריאלי - וכי מי קובע מהי מטרה רציונאלית?). הכלכלה החופשית גם לא מניחה שבני אדם יתנהגו כך או אחרת - היא דוגלת בלתת להם חופש לנהוג לפי מיטב הבנתם (רציונאלית או לא), כול עוד אין הם פוגעים באחרים. השיטה לא מותנית בכך שבני אדם רציונאליים, אלא ההיפך - היא בנויה כך שתפעל הכי טוב בלי קשר לצורת התנהגותו של פרט זה או אחר.

אריאלי (וכהנמן) קופצים למסקנה שמאחר ובני אדם לא רצינאליים, הם זקוקים לרגולטור רציונאלי שינחה אותם (גם בכוח) בדרך הנכונה. אבל מי אותו רגולטור, שבניגוד לבני אדם בני תמותה, הוא רציונאלי בהכרח, ולכן, חזקה עליו שיוביל את העדר בדרך הנכונה? איפה לוקחים רגולטור עליון שהינו כול יודע, וחוכמתו אינסופית והרציונאליות שלו אינה מוטלת בספק? (אולי אריאלי חושב על עצמו...).

אם הרגולטור בן אדם, כמו כולנו, חזקה עליו שגם הוא כפוף למגבלה ש"אי הרציונאליות היא הניד הנעלמה האמיתית שמניעה את קבלת החלטות האנושית".

אלן רגינספן - אבא של כול הרגולטורים, שגה, לדעת דן אריאלי (אני מסכים שהוא שגה אך לא לגבי מהות השגיאה). בסדר. איך בוחרים רגולטור בעתיד שיהיה חף משגיאות? איך מבטיחים זאת? תורת הכלכלה החופשית מלמדת לא לתת סמכויות רחבות מדי בידי רגולטורים, שחזקה עליהם שישגו. אם לא מרכזים כוח רב מדי בידי בני אדם בודדים, יש סיכוי שהנזקים שיגרמו לא יהיו בממדי אסון (כמו אלה שגרם גרינספן).

הסלידה של אריאלי ל"יד הנעלמה" לא נובעת מגישה רציונאלית שפיתח במהלך לימודיו ומחקריו המלומדים והמענינים, אלא מהאידיולוגיה (passions )שספג בנערותו בתנועת הנוער העובד והלומד. דן אריאלי הוא דוגמה מצויינת לתיזה של עצמו בדבר חוסר הרציונאליות של האנשים.

יעקב

ליתר דיוק: תכנת השחמט דיפ ג'וניור, שפותחה ע"י אמיר באן ושי בושינסקי זכתה, זו הפעם ה 6, באליפות העולם לשחמט למחשבים. זהו בהחלט הישג נאה, אם כי לא מפתיע היות והם זכו כבר 5 פעמים קודם.

בעבר, עד 1996, אלוף העולם בשחמט מחשבים היה דיפ בלו, של IBM - שעיקר כוחו היה בכוח החישוב הגדול. היום, דיפ ג'וניור ותוכנות אחרות, רצים על לאפטופים רגילים לגמרה, ומשיגים הישגים ברמה מאד גבוהה. המחשב שזכה באליפות העולם היה בעל 32 ליבות, ואחד מאלה שהתמודדו מולו היה בעל 800 ליבות. מובן מאליו שהמחשבים משתמשים במה שנקרא כוח אלים brute force - כוח חישוב גדול, כדי לחשב ולהעריך הרבה מהלכים קדימה. אבל זה לא רק כוח חישוב - העיקר הוא ה"חוכמה" של התוכנה, החוכמה שהושקעה בבניית התוכנה.

מאז ומתמיד מתנהל הוויכוח - האם יש למכונה (מחשב) "חוכמה" - האם יש דבר כזה - אינטליגנציה של מכונה. מומחי שחמט טענו פעם, אפילו בשנות ה 1970, שמחשב לעולם לא יוכל לנצח אלוף עולם או רב אומן אנושי. העולם התקדם, וכן המחשבים והתוכנות, והיום אין אלוף שחמט שמסוגל לנצח את המחשבים הטובים בתחום. האם פירוש הדבר שהמחשב השיג "אינטליגנציה" ? מה זה בכלל אינטליגנציה ? הן בסופו של דבר המוח האנושי הוא גם כן מחשב, לא יותר ממחשב - אם כי בעל זיכרון, מהירות ויכולות מדהימות.

אינני בטוח שהמכונה (המחשבים של היום) אינטליגנטית במיוחד. אם יש ניצוצות של אינטליגנציה במשחק השחמט של המחשב - הם באים לא מהמחשב אלא מהתוכנה, אותה בנו בני אדם. באליפת העולם לא מתמודדים מחשבים אלא מתמודדות תוכנות שחמט.

אז, השילוב של מחשב שמבצע מיליארדים של פעולות בשניה, עם האינטליגנציה האנושית שמכוונת את החישובים של המחשב יוצר לפעמים תוצאות מדהימות.

בקישור זה יש קטע של אמיר באן משנת 2008, באנגלית, המספר על תולדות תוכנות השחמט.

יעקב

הכירו שולושה אמני שח-מט אמריקאיים, בני 13, מניו יורק.

משמאל לימין: ג'יימס בלק הצעיר, ג'וסטוס וויליאמס וג'ושוע קולס.

בארה"ב יש 47 אלף שחקני שחמט רשומים באיגוד השחמט, פחות מאלף מהם הם בעלי תואר אמן, תואר גבוה הנרכש לאחר הישגים גבוהים בתחרויות רשמיות בהן משחקים שחקנים מדורגים. 13 מהאומנים הם מתחת לגיל 14, וזה כולל את שלושת החברים שבתמונה.

"אמנים לא נולדים כול יום, ואמנים בגיל 12 כמעט אף פעם לא." אומר מוריס אשלי, בן 45, הרב אמן הכושי היחידי בארה"ב.

יש עוד אומן שחמט בן 11 (לא כושי) שזכה בתוארו לפני שמלאו לו 10.

הם מתאמנים בהדרכה מקצועית של רבי אמנים ומשתתפים בתחרויות בינלאומיות.

בהצלחה !

סיפור אישי: יש בניו יורק, בוואשינגטון סקוויר, בגינה הציבורית, פינה בה יושבים אנשים ומשחקים שח מט. לפני שנים רבות התסתובבתי שם וצפיתי במשחקים. פנה אלי כושי: "רוצה לשחק?" אמרתי כן. אמר נשחק על דולר. אמרתי למה לא? שיחקנו, משחק, ועוד משחק, ועוד משחק. שילמתי לו בסוף כמה דולרים והלכתי. אני לא שחקן שחמט, אבל יש לי רושם שאין הרבה תיירים שמצליחים להוציא דולרים מהחברה שבוואשינגטון סקוייר. אחרי שנים רבות יצא לי לטייל עם בני באותו מקום. סיפרתי לו את הסיפור והוא רצה לראות. הלכנו, ראינו, הזהרתי אותו אבל הוא התיישב לשחק, ובסוף השאיר גם כן כמה דולרים שם.

יעקב

"הארץ" מביא מאמר מעניין של פרופ' דניאל כהנמן - הפסיכולוג הישראלי שזכה בשנת 2002 בפרס נובל לכלכלה. (המאמר התפרסם בניו יורק טיימס, הארץ תירגם אותו ברשות, תוך ציון המקור, בנוהל תקין, בניגוד למנהג של "ידיעות"). הנה הסיכום של "הארץ":

כשם שאשליה אופטית מושכת גם כאשר ברור שמה שאנחנו רואים הוא שקרי, כך אנו נוטים לחשוב שהעולם ניתן יותר לחיזוי משהוא באמת.

במילים אחרות - הרבה פעמים נראה לנו שאנו יודעים דברים בבטחון גדול, אבל למעשה איננו יודעים, ואנו לא מודעים לכך שהידיעה שלנו אינה אלא אשליה.

כהנמן מביא שתי דוגמאות - אחת ממבדקי קצונה שעושים למועמדים לקורס קצינים - שכהנמן עבד בהם כבוחן. פסיכולוגים מסתכלים על תפקוד המועמדים בתרגיל קצר, ומגיעים למסקנות נחרצות מי מתאים להיות קצין ומי לא. כהנמן בדק את המסקנות מול התוצאות במציאות - כלומר מול ההצלחה בפועל של המועמדים בקורס, ואח"כ בתפקידיהם השונים כקצינים. המסקנה: אין שום התאמה בין הציונים במבדקי קצונה וההצלחה בתפקיד. המבדקים הינם אשלייה.

הדוגמה השנייה לקוחה מתחום הפיננסים. בחברת השקעות גדולה בארה"ב עבדו כ 25 מומחי השקעות, שביצעו את ההשקעות של החברה. המשקיעים תוגמלו בסוף כול שנה על פי הישגיהם, כלומר, על פי הרווחים שהתיק שלהם השיג. כהנמן לקח את התוצאות של הדירוג של המשקיעים במשך 8 שנים ובדק אם יש תיאום בין השנים - כלומר אם משקיע שהיה טוב בשנה אחת היה טוב גם בשנים אחרות. הוא מצא להפתעתו שאין שום תיאום. היינו מצפים שאם משקיע הוא טוב, ומבין היטב את השוק, הוא יצליח שנה אחרי שנה. לא דובים ולא יער. ההצלחה של המשקיעים הייתה לגמרה מיקרית, לא קשורה כלל לאישיות או לידע של האדם.

דרך אגב: היזהרו מיועצי השקעות ומנהלי תיקים. הכול חרתא-ברתא. ההשקעות שלהם לגמרה רנדומליות (אקראיות), כמו בדוגמה של כהנמן. אם הייתם בוחרים באקראי את השקעותיכם - הייתם מצליחים בדיוק כמו יועצי ההשקעות ומנהלי התיקים - והייתם חוסכים את דמי הניהול.

אשליית הידע מתגלה בהרבה תחומים.

למשל: האשלייה שכאילו הרגולטור יודע לנווט את השוק או העסק בצורה נכונה. או שמשרד החינוך יודע לנווט את מערכת החינוך.

או האשלייה של מדעני האקלים שטוענים שהם מסוגלים לחזות את האקלים שיהיה בעוד 100 שנה, ושהם מבינים את הגורמים המשפיעים על האקלים.

המקריות או האקראיות הם הרבה יותר חזקים ודומיננטיים מאשר הידע, בתחומים מסובכים - שהם מרבית התחומים.

יעקב

גיא מפנה את תשומת ליבי לנשיא אחר של ארה"ב שידע מתמטיקה. ג'יימס גארפילד, הנשיא ה 20 של ארה"ב, הוכיח (לפני שנבחר לנשיאות) את משפט פיתגורס. ההוכחה התפרסמה בירחון מדעי, והיא אחת מני רבות למשפט עתיק זה.

גארפילד עצמו התמחה בכימיה, אבל, באותו זמן כנראה נהגו ללמוד את כול המקצועות ביחד. הוא גם שימש כמורה למתמטיקה בקולג', ואח"כ נשיא של הקולג' שבו למד בצעירותו. היה גנרל בצבא הצפון בעת מלחמת האזרחים. לבסוף למד באופן עצמאי משפטים וקיבל רשיון עורך דין. (שומע שימעון?).

מספרים עליו שידע לכתוב בשתי ידיו, ועוד יותר: היה מסוגל לכתוב בלטינית ביד ימין וביוונית ביד שמאל, בו זמנית. זה קצת מעלה הירהורים נוגים על החומר שנהוג ללמוד היום באוניברסיטאות - כמו סוציולוגיה ומדעי המדינה.

עוד על גנראלים ונשיאים שידעו פרק במתמטיקה, כמו יוליסס ס. גראנט ו"סטונוול" ג'קסון תוכלו לקרוא כאן.

במאה ה 20 היו שני נשיאים מהנדסים - ג'ימי קארטר והרברט הובר - כנראה שני הנשיאים הגרועים של המאה.

בקישור זה - ההוכחה של גארפילד, הוכחה פשוטה למדי.

יעקב

הנה רעיון מעניין.

מר פיטר טיל, ממיסדי פאי-פל pay pal ובעל מניות בפייסבוק, העניק 24 מלגות בנות 100,000 דולר כול אחת לסטודנטים וצעירים כשרוניים, כדי שיעזבו את האוניברסיטה בה למדו ויקדישו כול זמנם לפיתוח המצאות חדשות.

הרבה מדי אנשים הולכים לאוניברסיטאות כצעד שיגרתי, והרבה אנשים בארה"ב טוענים שמתרחשת שם בועה בהשכלה הגבוהה. מחירי ההשכלה הגבוהה עלו לשמיים, הרבה סטודנטים לוקחים הלוואות גדולות כדי לממן את לימודיהם, ואחרי שהם מסיימים לא מוצאים עבודה, או מוצאים עבודה בשכר נמוך, ולא מצליחים להחזיר את הלוואותיהם. בלי קשר לבעיה הכספית - רמת ההשכלה הגבוהה, שהפכה מוצר המוני, ירדה מאד.

מר טיל חושב שיזמים צעירים, שיש להם רעיונות חדשניים, מבזבזים את זמנם באוניברסיטאות, ומוטב להם להתרכז בפיתוח המצאותיהם.

אז הנה יש לנו מילגה לאין-לימודים - מילגה כדי לעזוב את האוניברסיטה. מעניין.

יעקב

הסיפור על תלמידי י"ב שלא יודעים לקרוא (ראה קטע קודם) מעורר שאלה: למה הגיעו לי"ב ? אני מניח שיש בהחלט אנשים שלא כול כך יודעים, או מסוגלים או רוצים ללמוד לקרוא. לא כול אחד איינשטיין. בן אדם יכול להיות בעל כישורים שונים בתחומים שונים - למשל רקדן, או צייר או מכונאי - מקצועות שבהם לא ממש חייבים לדעת לקרוא ברמה גבוהה. ויש גם בני אדם קצת "מאותגרים" (בעברית פשוטה: דבילים, או רפי שכל). יש גם כאלה לצערנו. רצוי שכול אחד ידע לקרוא, אבל יש כאלה שלא מסוגלים. השאלה למה אלה, האחרונים מגיעים לכיתה י"ב ?

פעם היו זורקים מהתיכון מי שלא הגיע להשגים המינימליים הנדרשים. תלמיד כזה יכול היה ללכת ללמוד מקצוע, או ללמוד בבית ספר אקסטרני, או ללכת לעבוד - שהיא הברירה המועילה והמעשית ביותר.

היום מתעקשים, בחוק חינוך חובה - חובה- שכולם ילמדו 12 שנות לימוד. זאת לפי פילוסופיית השיוויוניות האידיאליסטית והבלתי מציאותית.

אם מתעקשים אז למה מתפלאים ? למה זה משונה שיש תלמידי י"ב שלא יודעים לקרוא ? אם מכריחים את כול התלמידים להגיע לי"ב ברור שחלקם לא יידע לקרוא - לא יכול להיות אחרת. אם מכריחים תלמיד שלא רוצה או אינו מסוגל ללמוד לחמם את ספסל בית הספר 12 שנה תמימות עושים עוול לתלמיד, עושים צחוק ממערכת החינוך, ופוגעים ברמת החינוך של אלה שכן רוצים ומסוגלים ללמוד (שאר התלמידים).

מתעלמים מהמציאות בשם שאיפות ערטילאיות ורומנטיות. האידיאולוגיה מנצחת את השכל הישר. לפי האידיאולוגיה כולם שווים, לכן לא מרשים לבתי הספר להרחיק תלמידים שלא לומדים, שלא יגידו שהם פחות שווים. מנסים לכפות שיוויוניות בכוח, אבל רק למראית עיין (הוא בוגר י"ב שנות לימוד) - כי מבחינת התוכן הוא לא שווה ולא יודע מה שאחרים יודעים - למרות היותו בעל תעודה. בהזדמנות זאת גם מרוקנים מתוכן את עצם הרעיון של חינוך, ואת הערך של התעודה. החינוך הופך למוסד שכופה נוכחות בבית הספר, בלי קשר לתוכן, והתעודה מצביעה לא על הידע או היכולת של בעל התעודה אלא רק על העובדה (המפוקפקת) שהו ביקר בבית הספר.

יעקב

כך אמר ד"ר צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.

"עד שלא נכנסתי למערכת, לא העלתי על הדעת שתלמידים בכתה י"ב לא מבחינים בין חולם לשורוק ולא יודעים לקרוא טקסט מנוקד, כמובן לא יודעים לקרוא טקסטים בכלל, ולא מכירים מילים בשפה העברית", אמר צמרת,

כי בבתי ספר יש הרבה "מזכירות פדוגוגית" והרבה יועצות, והם מפריעים למורים ללמד.

מעניין אם ד"ר צמרת בדק איזה איבחונים יש לתלמידים. מה זה משנה אם יודעים או לא לקרוא ? העיקר האיבחון.

יעקב

שמעו סיפור מהחיים:

מכרים ביקשו ממני לעזור בחשבון לילד שלהם, הלומד בכתה ח'. הילד בא, והתחלנו לפתור משואות אלגברה עם נעלם אחד. תוך כדי פתרון אני רואה שהילד שוקע בהירהורים כאשר הוא צריך לעשות 3 כפול 6. הילד לא יודע את לוח הכפל. רשמנו מיד את טבלת הכפל, ואמרתי לו שישב בבית וילמד את לוח הכפל. את המשואות הוא דווקא ידע לפתור, רק לוח הכפל היה הבעיה.

צילצלנו לאמא שלו, אישה משכילה ועשירה למדי, בוודאי לא מהשכבה ה"סוציאו-אקונומית" החלשה. שאלנו "מה זה? איך שהילד לא יודע את לוח הכפל? האם את יודעת את לוח הכפל? מדוע אינך מלמדת אותו?" וכאן באה התשובה המפתיעה: "בבית הספר עשו לו 'איבחון' והוא קיבל אישור להשתמש במחשבון." כלומר קיבל פטור מלוח הכפל! הוא יכול ללמוד בבית ספרנו, ואינו חייב לדעת את לוח הכפל!

אתם מתארים לעצמכם בן אדם נורמלי שלא יודע את לוח הכפל? ועוד מתהלך עם תעודות של בוגר בית ספר? הדבר מטורף לחלוטין.

משרד החינוך שמאפשר "איבחונים" כאלה הוא מטורף. בית הספר, על מוריו, שמקבל קביעות כאלה מטורפים. הפסיכולוג שקבע את ה"איבחון" זקוק להסתכלות. והאימא שקיבלה את קביעת הספר והסכימה איתה ונמנע מללמד את בנה את לוח הכפל גם היא לא נורמלית.

מערכת החינוך הממשלתית שלנו לא שווה כלום.

הורים שרוצים שילדיהם יצאו מוצלחים חייבים לקחת להם מורים פרטיים, חוגי העשרה, או ללמדם בעצמם את החומר. מבית הספר לא מקבלים כלום.

והילד? הוא בסדר גמור. הוא הביע הבנה ורצון והבטיח ללמוד את לוח הכפל בעצמו. אין לי ספק שהוא ילמד אותו בקלות. מערכת החינוך הלכה להרוס אותו עם "איבחונים", וההורים שלו סמכו על מערכת החינוך. טעות חמורה. אל תסמכו על שום מערכת ממשלתית. (ראה הכבאות).

יעקב

"יותר ויותר בתי ספר פרטיים נפתחים בשנים האחרונות. במשרד החינוך מתנגדים לרעיון ובכל זאת, 200 בתי ספר פרטיים ועשרות אלפי תלמידים לומדים בחינוך הפרטי החילוני המשמש כאלטרנטיבה לחינוך הממלכתי."

הסיבה פשוטה: מערכת החינוך הממלכתית, השבויה בידי הפרה הקדושה של השיוויוניות והאחידות, נכשלה כליל. בבתי הספר הממלכתיים לא ניתן ללמד בצורה תקינה בגלל ריבוי התלמידים האלימים והמפריעים, שמולם ניצבים המורים חסרי אונים לחלוטין, כשאין בידם שום אמצעי משמעת להשלטת סדר. אם המערכת הקיימת נכשלת במשימתה, מוצא השוק דרך לספק את הסחורה - חינוך טוב יותר - תמורת תשלום - כי הביקוש לחינוך טוב רב.

בתי הספר הפרטיים עושים מיון של התלמידים והמורים כאחד, כדי להגיע לרמה גבוהה.

"תהליך המיון מדוקדק [של התלמידים] וכולל ראיונות אישיים והצגת המלצות. התלמידים מקבלים שעורי העשרה ממרצים מומחים בתחומם ואופציה לתואר אקדמי בחו"ל. המורים הם בעלי תואר שני לפחות עם משכורת של 15 אלף שקלים מינימום."

אך, כצפוי, יש גם מתנגדים:

"צמיחתם של בתי הספר הפרטיים מייצרת בידול, חינוך לעשירים ומשאירה את מערכת החינוך רחוק מאחור. האיום הוא על החברה הישראלית ולא רק על בתי הספר משום שהקמתם הולכת ומרחיבה את הפערים שהחברה הישראלית מאופיינת בה", אומרת דלית שטאובר, מנהלת מחוז מרכז במשרד החינוך. "

זו ההתנגדות הסטנדרטית של אלה שרואים בשיוויוניות אוטופית פרה קדושה.

 בני האדם אינם כולם אותו דבר, מיוצרים לפי שטנץ אחיד. יש תלמידים בעלי יכולת וכושר לימוד גבוה, ויש אחרים עם יכולת יותר צנועה. יש המוכשרים בתחום המוסיקה, יש בתחום המתמטיקה, ויש בתחום המכונאות. המטרה שכולם ילמדו ביחד וכולם ילמדו אותו דבר יכולה להיות מושגת רק על ידי ירידה למכנה המשותף הנמוך ביותר ודיכוי היכולות ורצון הלימוד של המוכשרים יותר. זהו פשע, ובפשע הזה אשמה מערכת החינוך הממלכתית השבויה בידי אידיאולוגיה אוטופית (שיוויוניות) שאינה תואמת את המציאות.

חייבים לעודד ולדרבן את התלמידים שיכולים ללמוד - לרוץ קדימה וללמוד כמה שיותר, בתחומים שמעניינים אותם. האחרים, צריכים ללמוד, כול אחד כפי יכולתו, מבלי להפריע או לעכב את הראשונים. כול ילד הוא אדם, פרט, כשלעצמו, ולא צריכים לכפות עליו חינוך אחיד ולקבור אותו בסד של חינוך ממלכתי המתעלם מהיכולות והאישיות של כול ילד כפרט. מערכת קולקטיביסטית, הכופה אחידות (כמו המערכת הממלכתית) היא מערכת מדכאת, טוטאליטרית.

יש לברך על הופעת בתי הספר הפרטיים בישראל. לצערנו יש מעט מאד עדיין. משרד החינוך צריך לעודד במרץ את התופעה ולא לנסות לתקוע מקלות בגלגלים, ולהתעקש על המשך הכפייה של חינוך אחיד ברמה ירודה.

יעקב

המושג של "זכויות אדם" זר לחלוטין להרבה מהאינטלקטואלים שלנו, שהתחנכו על ברכי האסקולה המרקסיסטית-סוציאליסטית לפיה יש למדינה סמכות בלתי מוגבלת כלפי הפרט.

היום באו הסופרים אלי אמיר ויוכי ברנדייס לכנסת לרגל דיון בהצעת חוק אותה דוחף אלי אמיר. (הם התראיינו בגלי צהל). לפי ההצעה יחוייבו המו"לים למכורת ספר חדש במשך שנתיים במחיר מלא, ללא מבצעים והוזלות, כדי שהסופר יזכה לתגמולים גבוהים יותר (אחוז מהמחיר המלא), יוכל להתרפנס יותר בכבוד.

אלי אמיר אמר שצריך לתת לסופרים להתפרנס, ויוכי ברנדייס אמרה שדווקא מבצעים גורמים לעלייה במספר הספרים הנמכרים, ולמרות שמחיר של כול ספר יותר נמוך - הסופר מרוויח יותר מהנפח הגבוה וגם זוכה ליותר קוראים.

איש משניהם לא שאל: באיזו זכות ?  באיזו זכות יכולה הכנסת להתערב ולהכתיב מהלכים בעניינים שבין המו"ל, הסופר והקורא ? האם יש לכנסת זכות לעשות רגולציה של מחירים ?

אין לה זכות. הזכויות שמורות לבני אדם. כול מו"ל יכול למכור את הספרים במחיר שנראה לו הכי מתאים, זו זכותו, ואין  לכנסת זכות לקבוע אחרת. כול סופר יכול להתנות בחוזה עם המו"ל את התנאים שלו - זו זכותו ואין לכנסת זכות להתערב.  ירצה אלי אמיר להגביל את המו"ל - בחוזה - שספריו לא יימכרו בהנחה - זכותו - זה בינו לבים המו"ל. אם גב' ברנדייס מעוניינת שספריה יימכרו בהנחה - זו זכותה. לשניהם יש זכויות, ורק לכנסת אין זכות להכתיב באיזה מחיר יימכרו ספרים בחנויות.

לאיש אין שמץ של חשד או מושג בנושא הזכויות - לא לכנסת, בוודאי, שהרעיון של זכויות מסתכם בכך שהם חושבים שמותר להם לחוקק הכול, ללא מגבלות. אבל גם לא לסופרים - הם לא מודעים בכלל לנושא זכויות הפרט.

יעקב

מגמות מעניינות בנושא שיוויון המינים בארה"ב, בשנים האחרונות.

ביותר מ 1/3 מבתי האב בארה"ב האישה היא המפרנס העיקרי. המגמה קיבלה תאוצה במשבר הכלכלי האחרון, כאשר 75% מהמפוטרים היו גברים - שפוטרו מעבודות בענף הבנייה או הייצור. הענף שלא סבל מפיטורין היה הענף הממשלתי-ציבורי - בו דווקא הייתה עלייה במספר המועסקים. אני מרשה לעצמי לנחש (לא היה כתוב במאמר) שבמגזר זה, רוב המועסקים הן נשים.

בין בתי האב בהם עבדו שני בני הזוג - ברבע מהם הרוויחה האישה יותר מהבעל.

בין בוגרי האוניברסיטאות בארה"ב - הנשים הן מעל ל 60%.

אני חושב שהגברים הופכים להיות המין המקופח, וצריך לפתוח במאבק ציבורי למען השיוויון בין המינים, ופעולות הפלייה מתקנת.

יעקב

האינטלקטואלים בחברתנו, רובם באים מהמקצועות ההומניים. רובם לא מבינים את הטכנולוגיה והמדע ומעולם לא הסתדרו איתם. רובם (לא כולם) מפחדים מהבלתי ידוע להם, מפחדים מחידושי המדע והטכנולוגיה. הם לא יכולים להצביע על משהו ספציפי שהם מפחדים ממנו, אבל הם נרתעים ומפחדים באופן כללי מההתקדמות המדעית והטכנולוגית, מהבלתי נודע.

הרבה דוגמאות יש לכך. למשל - הסופרת וההיסטוריונית המצויינת, ברברה טוכמן, כתבה באחד מספריה שהאסון הגדול ביותר שפקד את האנושות היה פיתוח המכונית

מרבית האנשים רואים בביקוע הגרעין - או הידע שלנו שנושא האטום אסון ממש גדול. לא רק בפיתוח פצצות האטום, אלא בכלל השימוש באנרגיה אטומית לצרכי שלום - כלומר להפקת חשמל. תנועת ההתנגדות הזאת הצליחה לחסום את פיתוח תחנות הכוח הגרעיניות במערב. הם היו רוצים להחזיר את הגלגל לאחור, ושהידע הזה ישכח ויעלם מהעולם.

דוגמה נוספת להתנגדות רחבה לפיתוח טכנולוגי היא ההתנגדות לתבואות משופרות גנטית. הן נותנות יבולים יותר עשירים, ומאפשרות להזין את רעבי העולם, אבל ההתנגדות להן רבה - בגלל פחד אי-רציונאלי, ובגלל הרצון למנוע את גידול האוכלוסייה בעולם.

התנגדות נרחבת יש גם לשימוש בדשנים ובמדבירים כימיים, מאותן סיבות.

בכול הטכנולוגיות הנ"ל אכן יש אלמנט של נזק. גישה רציונאלית הייתה דורשת שהנזקים יאובחנו ויזוהו במדוייק, ופתרונות ימצאו לבעיות. אבל הגישה הלא רציונאלית מנסה לחסום באופן גורף את כל הפיתוח הטכנולוגי - כמו שנחסמה תעשיית האנרגיה הגרעינית. האנשים האלה לא מחפשים פתרונות - הם מחפשים חזרה רומאנטית לאגדת גן העדן הפרימיטיבי האבוד. הם רוצים לחסום לחלוטין את פיתוח הידע והטכנולוגיה. והאנשים האלה הם מרבית האינטלקטואלים, והמובילים של החברה האנושית בעולם.

עכשיו יש גם כאלה שמתנגדים לפיתוח טיפולים רפואיים ותרופות חדשניות - ושטוענים שיש לאפשר לטבע ללכת בדרכו, בלי התערבותנו, ולהניח למי שצריך למות - למות.

אחד הביטויים לתופעה זו ראינו בוועידת קופנהאגן. הרבה נימות אידיאולוגיות ופסיכולוגיות התחברו למחזה אבסורדי זה, אבל הראשית בהן הייתה שנאת הטכנולוגיה והקידמה המדעית - ובאופן יותר כללי - שנאה להישגי השכל האנושי, אנטי רציונאליזם, רומנטיקה פרימיטיביסטית. הם רוצים לעצור את הציוויליזציה - את האספקט החומרי שלה.

העצוב הוא - שנראה, שלמרות כשלון ועידת קופנהאגן (מנקודת השקפתם) - בסוף הם עלולים להצליח.

כבר ראינו תרבות מפותחת ומתקדמת שהושמדה, ומין אנושי שנסוג לפרימיטיביות ברבארית למשך 1000 שנה. יש גורמים חזקים שפועלים בכיוון זה גם בימינו.

יעקב

מאמר חזק של יהודה פרל, (אנגלית) אביו של העתונאי דניאל פרל, שהשבוע מלאו שבע שנים להרצחו.

במאמר מתריע פרופ' פרל על התופעה שטרור והברבריות הפכו לנסבלים ומקובלים בתרבות המערבית. את הטרור והברבריות, את הפרימיטיבות האכזרית של הערבים מקלבים ואף מצדיקים, אישים רבים בארצות המארב, ביחוד אנשי שמאל (פרל לא נוקב בשמם).

הנה קטע:

"באוניברסיטה שלי UCLA, (קליפורניה) - הפכו סימפוסיון על נושא זכויות האדם לחיגיגת גיוס לחמס. המרכז של החוג ללימודי המזרח התיכון הרכיב פאנל על טוהרת שונאי ישראל, אשר הסכימו פה אחד שהמדינה היהודית היא הפושע הגדול בהיסטוריה. את המטרה של הכנס ניתן היה להבין למחרת כאשר עיתון האוניבסיטה פירסם מאמר, בו דיווח מהכנס. הכותרת הייתה: "מומחים ומלומדים מסכימים: ישראל מפירה זכויות אדם בעזה". סטודנטים תמימים, שאינם מכירים את הנושא, קיבלו מנת שקרים עם הגושפנקא הרשמית של האוניברסיטה."

כל מיני "חכמים" אחרים מוזכרים, אשר נותנים יד לטרור - כמו קן ליווינגסטון, ראש העיר של לונדון לשעבר, והנשיא לשעבר ג'ימי קארטר.

יעקב