בלוג הסיפורים ההכי לא פעיל בעולם היום יהיה לבלוג קצת אישי. בעיקרון זה פשוט כי אני חייבת לכתוב את זה ולהוציא את זה כבר אז...
אני מאוד מודעת לעובדה שהחרא שלי לא מעניין אף אחד כרגע ושהכול דיי מטומטם וזה גם דיי הגיוני; אני לא בדיוק פעילה בבלוגים פה, אבל אני בטוחה שעפים פה מיליון פוסטים על המצב וכול אחד עם הרעיון שלו בשקל וחצי על איך לפתור אותו, כול אחד עם חצי מיליון תגובות בערך של עוד רעיונות בשקל וחצי וזה כבר שלושה שקלים אז אולי נוכל לקנות עם זה במבה, אבל תכלס חוץ מזה אין יותר מדי.
בכל מקרה בערך מחמישי האחרון התחושות הישנות שלא הרגשתי כבר סביבות החודש חודש וחצי החלו מטפסות אליי בחזרה. אני מרגישה שבהרבה מובנים אני מתגלגלת לאחור קצת ואני לא יודעת אם אני מרוצה מזה. אני מרגישה קצת הרבה אבודה אף על פי שרק לאחרונה סוג של החלטתי מה לעשות עם עצמי בחצי השנה הקרובה. לא יודעת, הכול ממש ממש מוזר ומטומטם.
אני חושבת שזה אפילו קשור למצב הזה, שכן רק אז התחלתי להרגיש ככה שוב. האהבה הראשונה שלי, אתם מבינים, הוא צנחן. ואני יודעת שהוא נכנס לעזה כמו כול החיילים המיסכינים האלה שנשלחו להגן עלינו כשכול מה שאנחנו, אנשי המרכז לפחוות, עושים, זה פשוט לרדת חמש-עשר דקות למקלט פעם עד שלוש (נגזים ארבע) ביום וחוזרים לשגרת חיינו. כול החברים שאני מכירה, כול האנשים... זה פשוט כל כך נורא, יותר קשה מנשוא, באמת. כל כך קיוויתי שלא תהיה כניסה קרקעית, אבל הנה. אין אין פשוט אם יקרה לעוד אנשים משהו בעוד שאנחנו פשוט עמדנו מנגד... זה אולי ישמע טיפשי אבל אני באמת לא אדע איך לסלוח לעצמי, שלא עשיתי יותר, שלא ניסיתי יותר, שלא... פאק. ואני יושבת / עומדת / שוכבת וחושבת "מה אפשר לעשות?!" ואולי זה הכי נורא, שבאמת אין לנו הרבה מה... אין!!! נוראי.
יש גם את העניין של הביניים: אני מחכה עכשיו לספטמבר כדי להוזיז דברים לעתיד, ובינתיים אני פה, תקועה. אני והאקס שלי נפרדנו לפני כשלושה ארבעה חודשים בערך ובאמת סופסוף נראלי שאני מצליחה לצוף לאחר כול האבל עלינו כי באמת אהבתי אותו בלב שלם. והיום היה הדייט הראשון שלי אחרי הרבההה זמן והאמת?! בחור נחמד, אבל לא היה את זה... פשוט לא היה וזה קורה, אני מניחה. האמת זו הפעם הראשונה שזה קורה לי, אבל זה קורה. מה שבאמת הפריע לי זה שלאחר מכן דיברתי עם חברה קרובה ואיכשהו היא מגיעה איתי לתיאוריה שכול גבר בעולם "רק רוצה לזיין אותך". המחשבה הזו... תקראו לי תמימה, אבל באמת גורמת לי פשוט לרצות לבכות. עכשיו למי שבאמת קרא עד עכשיו והמדליה שלו בדואר אני מבקשת להדגיש שאני ממש לא תמימה וממש לא חלשה וממש לא חדשה בעולם הזה ואני באמת מודעת לכול החרא. ועם זאת, באמת שלא באמת נתקלתי בגבר ש"רק רוצה לזיין אותי" ולהמשיך הלאה בחייו. אני גם לא מבינה את זה... זה כל כך מכני ככה, מספק את הגוף, אבל לא את הנשמה... אז מה לעזאזל עשינו בזה, כפרה???? אני באמת פשוט לא מבינה... זה גרם לי לפקפק בהרבה דברים ומשום מה לקבל מעין תפיסה אפוקליפטית ומטומטמת כזו שלעולם לא יהיה שוב גבר נורמלי בחיי ולעולם לא תהיה שוב אהבה ואהיה לבד לנצח. שאולי היו לי את האהבות האמייות כבר בחיים ומה שהיה היה וזהו, עכשיו רק נותרתי בעולם של גברים שרוצים לזיין אותי. יה!!! עכשיו כמובן שאני לא באמת לבד, יש חברים ויש סוג של משפחה סוג של מתפקדת אבל זה לא אותו דבר. זה גם מעצבן אותי שהפכתי לבחורה שמתעסקת בזה כל כך... דיי נו באמת... קצת שקט מזה בבקשה... זה פשוט מצחיק אבל אני באמת מרגישה שחסר לי המשהו הזה. המשהו הזה של מערכת היחסים הזה... להיות עם בנאדם ולחלוק עמו הכול ולהיות הכי קרובה ולהרגיש שמישהו ממש מבין אותך, אכפת לו ממך בצורה קצת יותר מיוחדת, מנסה להלחים את חייו בשלך וליצור חיים יחד... אושר כזה בלתי מוסבר... מה שלא הרגשתי מאז שאני והאקס שלי נפרדנו... וכניק, אני לא אשקר גם הסקס חסר לי. עם זאת, זה ממש לא אומר שאני מתכוונת לענות למודעות דרושים בצומת בזמן הקרוב.
אני פשוט באמת מרגישה אבודה. לא יודעת למה, אבל גם בודדה. גם את הסיבה לתחושה הזו אני לא באמת מבינה. פשוט רע לי. רע לי עם מי שאני כרגע, עם המצב שבו אני כרגע, עם תחושת הבדידות הלא מוצדקת הזו ועם העובדה שאני כזו נרקיסיסטית שעוברים על כל כך הרבה אנשים דברים הרבה יותר גרועים מהטמטום שלי והנה אני מבכה על הטמטום הה פה כבר 17 דקות. באמת?????
אני גם חושבת שרוב העניין נובע מהעובדה שאין לי כוח לחיות כבר. באמת שמשהו איבד את הטעם. אבל דיי לחפור, באמת. סורי לכול מי שקרא פה עד עכשיו על התלונות הטיפשיות שלי על העולם האידיוטי הזה כי גם הוא לא הצליח לישון בלילה ואיכשהו מצא את דרכו אליי, באמת באמת סורי. זה באמת לא מעניין ולא צריך לעניין אתכם אבל תודה רבה.
שיהיה לילה ובוקר טוף ומי יודע?! יהיה טוף?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
