היי:).
אני מצטערת שלקח לי כ"כ הרבה זמן להוסיף את הסיפור, אבל בכל רגע הייתי חייבת לשנות עוד משהו, להוסיף עוד משהו בכדי שהוא יהיה מושלם בעיניי.
אז אני לא אומר הרבה, אני פשוט אשים את הסיפור.
מקווה שתאהבו:
סאלי
"סאלי!קומי כבר!",שמעתי את קול אמי מלמטה.
"אני קמה!",החזרתי.
"אני חושב שכדאי שנישאר פה",אמר ג'ק והוסיף חיוך שובב.
"כן,אני חושבת שכדאי שאתה תצא דרך החלון",אמרתי בקול ישנוני והצבעתי עליו.
"שוב?!",הוא ספק שאל ספק התלונן,"את לא חושבת שהמנהג הזה מתחיל להתיישן?!",הוא שאל.
"כן טוב,אתה יכול לצאת בשקט מהחלון או להתמודד עם ההורים שלי למטה",הצגתי בפניו את שתי האפשרויות.
"ג'ק?",שאלתי מספר שניות לאחר מכן,כשלא קיבלתי תשובה.
"ביי!",הוא אמר,הסתובבתי לעבר החלון,הוא היה עם רגל מחוץ אליו.
"ביי!נתראה בביה"ס",החזרתי והתחלתי להתלבש.
"אני יוצאת!",זעקתי לאמי ותליתי את תיקי על כתפיי.
"אבל עדיין לא אכלת ארוחת בוקר!",היא צווחה בחזרה.
"כן,טוב היא לא כזו חשובה",חייכתי.
"בטח שכן!זוהי הארוחה הכי חש...",היא החלה לומר כשטרקתי את הדלת מאחוריי.
כשהגעתי אליה,ג'ולי כבר עמדה שם.
"היי",אמרתי ונשקתי לה.
"היי",היא החזירה.
"את מאמינה שהיום הוא היום האחרון בביה"ס?",היא שאלה אותי.
"לא,ממש ממש לא",השבתי וחייכתי אליה.
"הו,הנה האוטובוס!",צהלתי בשמחה ועלינו.
סוף ללימודים,וכיום,כשניצבנו בפני הסיום הנכסף,הייתי בטוחה שבדיוק כמוני,איש לא באמת האמין שזהו הסוף.
כשהגעתי לביה"ס השעות חלפו בי אף,מורים נאמו נאומים חסרי משמעות.
חיכיתי לשיעור האחרון,לצלצול האחרון,האחרון שאשמע.
חיכיתי לרגע שבו אגיע לביתי ואתכונן לקראת נשף הסיום,האירוע שחותם תקופה ארוכה ומלאת חוויות.
"מעניין כמה מצחיק ג'ק יראה בחליפה שלו",חשבתי וחיוך נח על פניי.
אני וג'ק היינו ביחד במשך השנתיים האחרונות, ולמרות שעבר זמן כה רב,אהבתי אותו בדיוק כפי שאהבתי אז, אם לא יותר.
זכרתי את הרגע הראשון שבו ראיתי אותו,בזמנו לא חשבתי שהוא אותו מתבגר שנגלה בפניי זמן מה לאחר מכן.
תיעבתי אותו בשל התנשאותו החוזרת ונשנית ואותו כובע שחבש יום אחר יום.
כיום אני יודעת "שהתנשאותו" הייתה לא פחות מבדיחות לא מובנות ואותו כובע ניסה להסתיר תספורת מאוד..."מעניינת".
הוא וג'ולי הפכו לידידים טובים אך בשל סלידתי אליו,שמרתי מרחק.
במהלך אותה שנה,סבי נפטר מהתקף לב, ולמרות שהוא הכיר אותי רק בזכות ג'ולי,הוא היה שם בשבילי,יותר מכל אחד אחר.
טוב הלב הזה,החום שחשתי כשהוא חיבק אותי בין זרועותיו החסונות ואמר לי שבסופו של דבר הכול יהיה בסדר,הם אלו שגרמו לי להתאהב בו.
"ואם לא התיכון העלוב הזה,לא הייתי יודעת מיהו ג'ק ג'קסטון",חשבתי וצחקוק נפלט מפי בשל שם משפחתו הנדוש.
"האם לא תתגעגעי למקום הזה,אפילו לא מעט?",שאל קול בראשי.
"כן",השבתי בהסכמה,"אתה לא רוצה ללכת לביה"ס עד שאתה כבר לא יכול ללכת",חשבתי בלבי ותהיתי אם חבריי מרגישים כמוני.
בהיתי בארוני,שוב תהיתי אם עשיתי לנכון כשהחלטתי לקנות את אותה שמלה בצבע ברונזה,היא זהרה בחינניות בתוך עטיפת הניילון וחיכתה שאלבש אותה.
בהיתי בשעון "ההלו קיטי" שלי,השעה הייתה שש בלבד.
"יש לי עוד שלוש שעות",ספק התאכזבתי ספק נרגעתי.
קפצתי,רעש צלצול הפלאפון הבהיל אותי.
חייכתי כשראיתי את שמו של ג'ק מתנוסס על הצג.
"היי,כל כך קשה לך לחכות עד שמונה וחצי?",שאלתי בציניות.
"כן,אני יכול לפגוש אותך לפני כן?",הוא שאל, קולו נשמע מתוח.
"כן,הכול בסדר?",שאלתי בדאגה,ג'ק לא היה גבר לחוץ.
"כן...בטח...אז תהיי בשעה שבע וחצי באגם בסדר?",הוא שאל בקול מתוח.
"בסדר",השבתי בהססנות והוא ניתק.
מיהרתי למקלחת ונעלתי את הדלת מאחוריי,פתחתי את ברז המים החמים וחיכיתי.
"אני מקווה שאתה בסדר",חשבתי בדאגה הולכת וגוברת וכשהמים התחממו דים,הייתי מחוץ למקלחת.
רצתי מהר ככל יכולתי,אך התקשיתי לעשות זאת עם שמלתי המנופחת ונעליי העקב הגבוהות שגרמו לי להיראות כמו גורד שחקים.
כשהגעתי,מבעד לעצים נשקפה אליי שקיעה מרהיבה,למרות דאגתי,התאפשר לי ליהנות מיופייה.
"אז הגעת",הוא אמר,הוא עמד ליד גדת האגם,"והקדמת",הוא הוסיף.
"כן,אני יודעת, אבל הדאגתה אותי",השבתי לו.
"אז מה קרה?",שאלתי לאחר מספר שניות של שתיקה מתוחה.
"את זוכרת סאלי?את המקום הזה?את החשיבות שלו?",הוא התעלם משאלתי.
כמובן שזכרתי,זה היה המקום שבו ישבתי עמו לפני כשנתיים,המקום שבו בכיתי פעמים כה רבות והוא הרגיע אותי,המקום שבו לילה אחד הוא החליט לנשק אותי ואני לא עצרתי בעדו.
"כמובן שאני זוכרת",השבתי.
באותו רגע הוא ירד לברכיו.
"מה אתה עושה?",שאלתי אותו.
"ששש....", הוא השתיק,"את הורסת את זה",הוא לחש.
"הורסת את מה?",שאלתי,באותו רגע הוא הוציא מכיס מעילו קופסה קטנה וכחלחלה.
"אני לא מאמינה",נדהמתי,הוא פתח את הקופסה,בתוכה נמצאה טבעת כסופה בעלת יהלום.
"סאלי...",הוא החל לומר.
רציתי לשאול אותו מה הוא חושב,רציתי לשאול אם הוא יודע מה הוא עושה, אם הוא השתגע, אך כל שיצאה מפי הייתה אנחה קטנה וחסרת משמעות.
"אני יודע שזה בודאי מפתיע אותך, אבל אנחנו ביחד כבר שנתיים ואני אוהב אותך עכשיו בדיוק כפי שאהבתי אותך אז אם לא יותר,את היא היחידה שגרמה לי להרגיש ככה,את התחושה המדהימה הזו ואני לא רוצה לאבד אותך לעולם...",הוא אמר וכל שעשיתי היה לעמוד שם.
"סאלי, האם...האם תינשאי לי?",הוא שאל בביישנות,כזו שמעולם לא הכרתי בו.
"אבל אנחנו רק בני שמונה עשרה ואיני מוכנה לכל זה ו...",התחלתי לחשוב על תירוצים, אך להפתעתי הגמורה,המילה היחידה שיצאה מפי הייתה "כן".
ניצבנו מול דלתות אולם הספורט,ידי אחזה בידו בחוזקה,לא הייתי בטוחה אם אוכל להרפות.
"את בסדר?",הוא שאל.
"כן,בטח",השבתי בהססנות.
"את לא חייבת לענוד אותה אם את לא רוצה",הוא אמר.
"אני יודעת",השבתי,"קצת קשה לי לעכל את כל זה,זה הכול.
הוא חייך אליי,חיוך עצבני.
"את מוכנה?",הוא שאל.
"כן",השבתי ונכנסנו לאולם.
ג'ולי באה לכיווננו וזה היה הרגע שבו הצלחתי להרפות.
"אני הולכת לקחת פונץ' טוב?!",אמרתי ורצתי לעבר שולחן הכיבוד.
לא רציתי שג'ולי תראה את הטבעת,לא רציתי שאיש יראה את הטבעת, אך משום מה חשתי שמחובתי להשאירה על אצבעי.
"מה עשיתי?",שאלתי את עצמי,דאגתי,תהיתי עם עשיתי את הדבר הנכון.
"אפילו לא ידעתי שאמרתי כן עד ששמעתי את המילה יוצאת מפי",חשבתי בתמיהה.
"אולי בתוך תוכך רצית לומר כן,לא משנה מה ראשך אמר",הציע קול בראשי.
ואכן, למרות שתחושות הפאניקה והחרדה מילאו את מוחי,חשתי בשמחה עילאית שאפפה אותי.
"כן,אני אוהבת את ג'ק,אין כל סיבה שאדאג כל כך",נרגעתי,"אם אמרתי כן חייבת להיות לכך משמעות,נכון?",שאלתי את עצמי, אך התשובה לא מיהרה לבוא.
"אז את תחזרי אליו ואל ג'ולי?",שאל אותי אותו קול.
"לא,עוד לא",חשבתי,מפני שלמרות הכול,עדיין לא הייתי בטוחה.
"למה הלכת?",שאלה אותי ג'ולי כשחזרתי אליהם.
"הייתי צמאה אז הלכתי לקחת פונץ' ",שיקרתי.
"אבל אין לך כלום ביד",היא אמרה ובהתה בידי באופן חשוד.
"כן,שתיתי את הפונץ' שם",שיקרתי שוב.
"את מרגישה יותר טוב עכשיו?",שאל אותי ג'ק.
"כן,הרבה יותר",אמרתי וחייכתי אליו,הוא החזיר חיוך,חיוך אמיתי,הוא החל להירגע.
"הו הם שמים סלו! אני הולכת למצוא מישהו לרקוד אתו,ביי!",היא אמרה וברחה.
"היא נראתה לך מוזר או שזה רק אני?",שאל אותי ג'ק.
"אתה מכיר את ג'ולי,תמיד קופצנית ומוזרה",השבתי לו וחייכתי אליו.
"אז,שנרקוד?",הוא שאל והושיט לי את ידו.
"אכן",אחזתי בידו והוא ליווה אותי לרחבת הריקודים.
רקדנו זה לצד זו,ראשי על כתפו,הרגשתי כה בטוחה בזרועותיו,באותו רגע הבנתי מדוע אמרתי כן.
הרמתי את ראשי ובהיתי בעיניו הכחלחלות,"אני אוהבת אותך,אתה יודע את זה נכון?",שאלתי,מהופנטת מהרגע הקסום.
"כן,אני יודע",הוא אמר,"גם אני אוהב אותך",הוא הוסיף, וחייך אליי.
מספר שניות לאחר מכן, הוא נעץ את הסכין בבטני.
אז איך?אהבתם?לא אהבתם?
אוהבת תמיד:-*.
ביוש:).
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
