החלטתי שאני אשב לפרוק קצת גם אם זה יקח לי עד סוף הלילה הבא.
לא הייתי פה מלא זמן ויש לי כ"כ הרבה דברים להגיד.
אתם יודעים!? תמיד, אבל תמיד, בן אדם לא יהיה מאושר.
תמיד יחסר לו משהו, תמיד הוא ישאף גבוה או יתמרמר במלנכוליות שלו.
או שאולי, אנשים כמו במקרה שלי, יצליחו, אבל אל דאגה, זה לא להרבה זמן.
למה? כי אין בן אדם מאושר.
אז וואלה, אני מצליחה יופי בלימודים, קמה כל בוקר ב6 וחצי מקלחת קפה\תה ולביצפר, לומדת עד שעות מאוחרות, חוזרת לומדת למבחנים, בלילות נסחברת עם שיעורי בית וכשאין מבחנים אני יכולה להרשות לעצמי להתפרק על איזה לילה לבן באיזה בר נחמד ולתדלק קצת, נו, לחדש מצברים.
התעודה אחלה, פעם ראשונה מאז מחצית א' בכיתה ז' שאף מורה לא רצה לראות אותי ולמחנכת יש רק דברים טובים לבשר לאמא שלי.
קיבלתי זוג נעלי עקב מדהימות מסטיב מאדן ושמלה חלומית מקאלה על התעודה מההורים.
והכל נראה סוף סוף כאילו מסתדר.
אבל לא, למה? כי אין בן אדם מאושר.
ה"חבורה" של הבנות שאני איתה לפעמים, כי תכלס אחת אחת הן נשמה טובה אבל ביחד הן הרס קטלני של עצמם והסביבה הקרובה, מראות כל כך הרבה אמפטיה כי קשה להן לראות שיש איזה פאקינג מישהי שיצאה מהמעגל הזה, יש לה יותר חברות, היא מצליחה בלימודים, והיא אינדיוידואליסטית.
הן החליטו להתחפש בפורים לכדורגלניות שעל כל חולצה מודפסת אות ומספר ויחד הן מרכיבות הכללה לקבוצה, שכמובן גם אני אמורה להיות כלולה בה, נעזוב את זה שהן לא משתפות אותי, אבל הן חייבות להתרכז סביבי ולספר לי כמה יפה זה הולך להיות וכמה מגניבות ועם משקפי טייסים כזה איזה כיף-סבבה-יופי-פוצי-מוצי-אנחנו-כאלה-שוות-שיאו-כאילו-דה!
אח"כ הן גורמות לי להבין כמה באמת אני לא קשורה ודוחקות אותי לצד במהלך סמינר שלם.
ולבסוף, הן עושות ערב בנות, שהן לא סותמות ת'פה שלהן עליו לידי.
אז בואו אני אסביר לכם משהו, זה לא באמת מעניין אותי כן הזמינו לא הזמינו מי-ומה-ומו... כי תכלס אני זאת שקמתי ו"הלכתי" ואני כותבת במרכאות כי אני לא באמת הלכתי תמיד נשארתי שם בשביל כל אחת ואחת וכל יומולדת ויומולדת וכל דבר ודבר ולדבר וליעץ ולשמש כתף לבכות עליה ו-ה-כ-ל, אבל העיקרון חברים, הפאקינג עיקרון של נימוס או אפילו אם לא נימוס אז טיפה טאקט, אתם יודעים מה?! לא טיפה, הרבה! המון!
זאת הסיבה שאני לא באמת חלק מחבורה, כי אני לא בנויה לפוצי-מוצי-וליקלוקי תחת האלה.
אני זאת אני ולא אני זאת החבורה שלי.
ואת זה חבל שהן לא מבינות.
הן לא מבינות שהן יכולות להרשות לעצמן ללכת לבד לשירותים בלי שחברה שלהן תחזיק להם את היד.
הלו!
אבל מה הכי מרגיז!? שאת הזין הכי גדול מקבלים מהבנאדם הכי קרוב,
ודווקא אני שבחרתי להגביל את הציפיות שלי מאנשים, בכיתי בגללכן היום.
אבל אתן יודעות מה בנות יקרות!? זה היה הבכי האחרון, כי גם הציפייה הכי קטנה שנשארה לי מכן,
כרגע נעלמה עם הדמעות האלה.
אני מקווה שיום אחד אתן תוכלו להבין את זה, כי את הבלוג הזה אתן לא מכירות.
אני אמשיך להסתובב עם מי שבא לי מתי שבא לי ולא באופן קבוע, ללמוד מתי שבא לי, ללכת לאן שבא לי, ואיך שבא לי, גם אם זה -ל-ב-ד-, ולא, אני לא מרגישה מושפלת, מצחיק שאתן משתמשות במילה הזאת כי בעצם בתת מודע שלכן אתן שורפות, אתן בוערות מקנאה.
אז שיהיה לכן ה"חבורה" שלא נראה לי באמת שווה משהו כי אישה לאישה נחש וככה אתן באמת פועלות, לכם הקוראים היקרים שלי שאני מקווה שלמדתם משהו מהסיפור הזה, לידידים שמדחיקים את זה שאני פאקינג סובלת ולא לא מעניין אותי הזאתי שאתה ממש רוצה להשיג ושאני אגיד לך מה לכתוב לה, ולכל העולם כולו אחללללללללללללללללללה-בחללללללללה של חיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Yours, Amber.
