דיי זה כבר יותר מידי לימודים על הראש שלי,
והמוח מצטמק במקום להתרחב.
אני רוצה לעשות כל כך הרבה דברים בעת ובעונה אחת
ומרב כל הדברים יוצאת חרטבונה אחת גדולה.
עם כל הצער והכאב שבדבר,
אין לי את התמיכה הגדולה,
חוץ מאמא שהיא הבן-אדם הכי נפלא בעולם הזה.
כל המורים ממזמן כבר אומרים לי להוריד בעומס במקום לדרבן אותי להמשיך ושכל הכבוד לי.
חברות!? חוץ מילדות ספורות אני לא חושבת שעוד נשארו לי בכלל.
וידידים? גם לא ממש...
אז אני מחכה לראות, בכליון עיניים, את הפרצוף של כל אחד ואחת מכם כשאני אשיג את מבוקשי.
עוד 3 ימים ואני יוצאת לחופש ממבחנים למשך שבוע וחצי... שהימים יעברו כבר!