על גבי עלה קטן שצף בביוב שוכנת לה ממלכה. ממלכה פצפונת. אי אפשר לראות אותה, אי אפשר לשמוע אותה.
אבל אי שם בעולם יש אדם אחד שמסוגל. מסוגל לשמוע, מסוגל לראות, ובזה מתחיל הסיפור שלנו.
המרדף אחרי הנסיכה:
יום יום, יושב לו תום על שפת המדרכה, ליד פתח הביוב. הוא עוצם עיניו, ומקשיב.
אף אחד אחר לא שומע, כולם רואים אותו וחושבים שהוא מוזר, אבל לא אכפת לו. הוא יודע שהם בחיים לא יזכו לשמוע את הקול היפהפה שהוא שומע. קול צלול, שלא עוזב את תום יום יום. זאת בעצם הסיבה שתום חוזר לשם כל יום. רק כדי להקשיב, לתהות, מי זאת הילדה הזאת, עם הקול המדהים.
התחיל כבר להחשיך, וכשהוא קם משפת המדרכה והתחיל ללכת, ראה לפתע משהו בוהק בזווית העין. הוא הסתובב והתקרב, והרים את הדבר.
היתה זאת סיכת יהלומים קטנה קטנה. תום שם אותה בכיסו והמשיך ללכת.
הוא נכנס הביתה, ההורים שלו היו שקועים במעשיהם. האבא רואה משחק כדורגל, והאמא בחדש, עושה יוגה. כבר לא היה אכפת לו. הם אףפעם לא שמים לב למה הוא עושה, מה הוא אומר, לאן הוא הולך. למה שישימו לב עכשיו?
הוא עלה במדרגות, והלך לחדרו.
הוא התיישב על המיטה, הוציא את היהלום מכיסו, והביט בו ברוב עניין.
ואז הוא שמע מוזיקה. מוזיקה יפה כלכך, המוזיקה היתה מוכרת לו, אבל הוא לא ידע מאיפה. היא התחילה חלשה, והתחזקה והתחזקה..! תום נפל על מיטתו ונרדם. הסיכה נשארה בידו.
בוקר! תום מתעורר לאותה מנגינה מרגיעה. היא לא התחזקה, רק נשמעה חלש חלש באופק.
"היי! זה לא החדר שלי!" אמר תום בתדהמה. הוא יצא מחוץ לחדר וראה מסדרונות. מלא מסדרונות מעוטרים בפסלי זהב, ועל הקירות היו טפטים שונים ומשונים. אנשים שנראו לחוצים בזמן הלכו במסדרונות האלה הלוך ושוב, נכנסים ויוצאים דרך הדלת הקטנה שעמדה פתוחה בסוף המסדרון.
הוא התחיל לפסוע לעבר הדלת, כולו המום ומסתכל לכל עבר בעיניים פקוחות לרווחה.
האנשים הלחוצים נעצרו לפתע. הם לא זזו, רק הסתכלו עליו בעיניהם. אפילו הראש לא זז. העיניים שלהם נראו כלכך עצובות, ואומללות. כאילו הם מבקשים עזרה, אך משהו עוצר אותם מלדבר. אולי הם לא יכולים?
"סליחה? אממ, איפה אני נמצא?" הוא שאל את אחד האנשים. כולם נראו אותו הדבר. עם אותה גלימה אפורה מבריקה וכובע בצבע חציל, עם נוצה אפורה שהיה נטוי לצד על ראשם. הבגדים היו נראים כמו בגדי מלצרים, רק בשחור, והם החזיקו מזוודה שחורה.
האיש לא ענה. תום הסתכל מחכה לתשובה, אך הוא רק הסתכל עליו באותן עיניים עצובות.
תום הסס, אך לאחר כמה שניות המשיך ללכת. מדי פעם הסתובב, רואה שהאיש עדיין מסתכל עליו.
הוא נעצר לפני הדלת. היא היתה קטנה ואדומה. הוא היה צריך להתכופף קצת כדי להכנס.
המנגינה לא הפסיקה להדהד מרחוק, אך הפעם התחילה להתחזק. הוא עבר בדלת, והנה עוד מסדרון, רק קטן יותר.
עוד אנשים מוזרים, רק שבגדיהם היו אדומים הגלימה צהובה, והכובע ירוק. המזוודה נשארה שחורה.
ובסוף המסדרון היתה עוד דלת, קטנה יותר מהקודמת. הוא עבר בה, ולתדהמתו גילה אולם. הקירות היו זהובים, וקישוטי קריסטל היו תלויים מהתקרה. בצד הכי מרוחק של האולם ניצב לו שולחן עבודה קטן. על השולחן היו מונחים קבוצות דפים זהובים, מסודרים במושלמות. ומאחורי השולחן ניצב לו כיסא. הכיסא היה מופנה לאחור כך שתום לא ראה מי יושב שם.
"סליחה?" הוא שאל בהיסוס.
הכסא הסתובב, ומולו ישבה.........................
המשך יבוא....
עיצוב חדש =]=]=]
^-^
(שימו לב גם למפריד ולחתימה.. אני עיצבתי! אבל עדיין מוזמנים להעתיק XP)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: