החיים על פי רווית (סיפור בהמשכים)

אתם רואים, אני מבטיחה ומקיימת הנה פרק 19....

פרק 19

בלילה, לא יכולתי להירדם.

המחשבות הטרידו את מנוחתי. מחשבות על יסמין ועל חן ועל שרית ועל שי....מחשבות,מחשבות,מחשבות מטרידות ביותר.

כל כך רציתי להירדם, כדי שבבוקר, כשאתעורר, יתברר לי שהכול חלום, שהכול בעצם רגיל ביני לבין יסמין, שהריב הדפוק הזה לא קרה מעולם, אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד.

הייתי רעבה, והשעה כבר הייתה שתיים בלילה, ומרוב עצבים מתי ואכלתי משהו, זה די הרגיע אותי.

כניראה שאחר כך נרדמתי, כי התעוררתי לשמע השעון המעורר שלי, אבל לא היה לי כוח לקום, אז אמרתי לעצמי 'עוד חמש דקות', הפכו לחצי שעה, ואז אמא כבר צעקה לי "רווית, את תאחרי לבית הספר".

כך התארגנתי במהירות ומצאתי את עצמי בית הספר, מן הסתם.

"היי יסמין" ניסיתי לראות אם יא עוד כועסת עלי, ומתגובתה הבנתי שכן.

"שלום" היא אמרה בקרירות ויצאה מהכיתה.

הלכתי אחריה. "חכי לי" קראתי, היא התעלמה.

הצלחתי להשיג אותה. "יסמין, מה יש לך? ביקשתי סליחה".

"תעזבי אותי, טוב?"

"מה, כולה גילית את האמת, את חושבת שלא תגלי עוד אמיתות בחיים? כל שנייה את עלולה לגלות אמת זו או אחרת!" קראתי.

"את יודעת איזה אמת גיליתי? שכולם צבועים, כולל את!"

"מה? רק רציתי להגן עלייך, שלא תיפגעי, את יודעת רציתי בטובתך".

"ממש".

"יסמין, את מכירה אותי, מה יש לך?"

"די, רווית. אני רוצה להיות לבד, תחזרי לכיתה".

עשיתי כדבריה וחזרתי לכיתה.

אחר כך נישמע הצלצול.

בהפסקה, חן בא אליי לכיתה.

"נו, השלמת עם יסמין?" הוא שאל.

"לא" עניתי בעצב.

"יהייה בסדר, באמת....אתן תשלימו".

"איך אתה יודע?"

"ככה זה בנות, ריבים מטופשים ואחרי יומיים משלימות כאילו כלום לא קרה".

"לא תמיד".

"די, מאמי, יהייה בסדר" אמר וחיבק אותי."בואי נצא לעשות סיבוב בחצר".

"טוב".

יצאנו מהכיתה וירדנו לחצר, שהייתה מלאה בבני נוער משכבות י-יב.

"היי, חן, גבר! בוא לשחק כדורסל" קרא לו מישהו מהמגרש.

"יפריע לך?" הוא שאל אותי.

"קצת, תישאר איתי" ביקשתי.

"אבל...הפסקה הבאה אני אהיה איתך, טוב?"

"לא, נו, חן...."

"אבל אני רוצה".

"פתאום בא לך? אז למה באת אלי מלכתחילה?"

"כי רציתי, אבל הם עשו לי חשק לכדורסל".

"אז לך".

"ביי, ואל תכעסי" הוא אמר והלך למגרש.

יופי, נותרתי לבד בחצר המגעילה של בית הספר, אז כבר החלטתי לקנות משהו בקפיטריה. כשנכנסתי, ראיתי את יסמין יושבת בשולחן עם כמה בנות מהשכבה, צוחקת איתן.

ידעתי שהיא עושה את זה רק כדי לעצבן אותי, שכן, היא ידעה שאני קנאית, מאוד.

הבטתי בה, ומבטנו ניפגשו. היא חייכה אלי חיוך תמים, אז ניגשתי אליה.

"יסמין, בואי שנייה, אני רוצה לדבר איתך" אמרתי.

"היא איתנו עכשיו" אמרה לי אחת הבנות במבט מתנשא.

"יסמין?" פניתי אליה.

"אני...אני איתן עכשיו".

יצאתי מהקפיטריה עצבנית עוד יותר וראיתי את חן משחק כדורסל בלי חולצה.

הבטתי בו כמה שניות ואז עליתי לכיתה.

איזה הפסקה נהדרת....

שאר היום בכלל עבר לי לאט ומעצבן כזה.

חזרתי הביתה עצבנית ברמות מטורפות ואכלתי המון, זה קצת הרגיע אותי.

בערך בשעה חמש אחר הצהריים, נשמעה דפיקה בדלת, אבל לא היה לי כוח לפתוח אז המשכתי לשכב במיטה ורועי פתח את הדלת.

לא עניין אותי במיוחד מי זה, עד שאותו מישהו נכנס לחדר שלי-חן.

"היי" הוא אמר.

"שלום" השבתי לו בקרירות.

"נו, אל תכעסי עליי" הוא אמר וחיבק אותי.

"אבל השארת אותי לבד ולא באת באף הפסקה בסוף".

"אני יודע, סליחה. אני אפצה אותך".

"איך?"

"חכי ותראי...בואי נלך".

"מה נלך? לאן?"

"נו, נודניקית, בואי".

"טוב, צא ותן להתלבש".

הוא יצא מחייך מחדרי, ואני שוב חשבתי על ההשפעה שיש לו עלי.

לבשתי טרנינג שחור עם פס לבן, חולצה שחורה חלקה ואולסטאר שחורות והלכתי לסלון, שם ישב ודיבר עם רועי.

"בוא כבר" אמרתי לו, והוא קם מהספה.

כשירדנו במעלית, שאלתי אותו: "לאן הולכים?"

"חכי ותיראי".

"נו, מה זה חכי ותיראי? תגיד לי".

"לא!".

"אז זה נחשב חטיפה".

"סליחה? את באה איתי מרצונך החופשי!"

התחלנו ללכת בשכונה, ובסוף הרחוב הוא הוציא מטפחת שחורה ואמר לי לקשור אותה סביב לעניים.

"השתגעת לגמרי?"

"כניראה...תקשרי כבר!"

"חן, אתה מעצבן".

"אני יודע. קדימה".

בלית ברירה קשרתי את המטפחת.

"כמה זה?" שאל כדי לבדוק אם אני רואה והציב מולי שתי אצבעות.

"שתיים" עניתי.

"איך ידעת?"

"כי תמיד אנשים עושים שתיים" חייכתי.

"טוב, אני אוביל אותך עכשיו".

הלכנו קברת דרך, שלא היה לי שמץ מהי או כמה זמן נמשכה, אבל כעבור זמן מה נעצרנו.

"אוקיי תקשיבי: אני סופר עד עשר, ואת מורידה את המטפחת. אחד...שתיים...שלוש...ארבע...חמש...שש...שבע...שמונה...תשע...עשר..."

הורדתי את המטפחת ולא האמנתי למראה עיניי.

הפרק הבא, 20 במספר (כבר...), יעלה ביום שני.

מחר תקבלו ספיוולרים ממנו כדי שיהייה לכם שבוע טוב. אני מבטיחה לכם שזה פרק מיוחד במינו.

המשך יום נעים, חכו לספיוולרים ו...אה, תגיבו.

ביי, שיירו.