מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה

זאת הרגשה שקשה לתאר, או להסביר, אני לא חושבת שאי פעם שמעתי שיר שמתאר את ההרגשה או בן אדם שמזדהה איתה או מבין אותה.

זה לא לחץ, או אולי בעצם כן סוג של לחץ... זה יותר אכזבה, או עצבים, או שזה עירבוב של כעס, אכזבה וגם לחץ.

אני יושבת בחדר ומדפדפת במחברת היסטוריה ובוכה. לפעמים אני חושבת שאני מעדיף למות ולא לעבור את הימים שבהם אני לומדת למבחנים האלה. זה עינוי, זה פשוט עינוי, והעולם הזה מסרב להבין שזה לא שאני עצלנית ואין לי כוח ללמוד,אלא שאני פשוט לא מסוגלת. אני נזכרת איך למדתי למבחן הקודם, אין ישבתי בחדר לבד לפחות 4 שעות, ופשוט קראתי וקראתי וקראתי, עד שלר יכולתי יותר והרגשתי שאני עוד שניה נחנקת. וזה אחרי שלמדתי שעה בכל יום בשבוע שלפני. הציון היה 70.

ועכשיו שאני יודעת שבעוד שבוע יש לי שוב מבחן, אני כל כך פוחדת לחזור לגהנום הזה. אני לא רוצה לחזור ולקרוא את אותה פסקה המון פעמים וברגע שאני אבוא להגיד אותה בעצמי, זה יסתכם בשני משפטים עקומים והרבה מאוד כעס על עצמי, וגם על המורה הזאת. ועל מערכת החינוך שמודדת אותי דוקא במקומות שבהם אני כל כך לא טובה. העולם הזה שונא אותי כל כך שהוא עושה לי את זה ?

אני מניחה שהשיר "אני רוצה אבל אני לא יכול" לא מדבר רק על אנשים עם מוגבליות פיזיות אלא גם עלי, אולי לא מסתכלים עלי באמצע הרחוב, אבל אין משפט שמסביר את המצב יותר טוב. רק שיבוא האיש שיהיה בעל היכולת להסביר את זה למערכת החינוך כי לי הם לא מוכנים להקשיב.

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו... שום דבר לא מועיל . מה שנשאר זה לעשות את עצמי שוב במשך שבוע , ואז לקבל את ה70 הזה כמו אגרוף.