היום נשלחתי אחרי בית ספר על ידי אמא שלי ללכת לעשות מנוי לספריה העירונית, כי אמא שלי פתאום גילתה אותה , והבינה שאנחנו לא חייבים לקנות ספרים כלללל הזמן.
היה די הזוי.
נכנסתי וישבו בדלפק שתי ספרניות נוראאא זקנות, נגשתי את אחת מהן ושאלתי איפה אני יכולה לעשות מנוי , היא השיבה לי ב- "מה?!" מאודדד קולני, שגרם לי לרצות לצאת שניה החוצה ולבדוק אם השלט בכניסה שאומר "ספריה עירונית" עדיין קיים שם , או שאני הזיתי אותו. שאלתי אותה שוב בקול יותר רם, והיא כתגובה הצביעה על איזה פתח שהיה כתוב עליו "מרחב מוגן" או משהו כזה .
נורא רציתי לצאת החוצה , אבל חשבתי שאמא שלי תהיה נורא מאוכזבת מזה שאני לא יכולה לעשות דברים כאלה פשוטים לבד. אז נכנסתי למרחב המוגן . והוא היה בדיוק ההפך משתי הזקנות שישבו בצד השני , ישבו שם שני בנים שנראים כמו בני 17-18 ולמרות שאני לומדת בבית ספר עם אנשים ממש חולי נפש, אני חייבת לציין שהם נראו הכי מוזרים ממה שראיתי בבית ספר עד היום . ממש ממש לא נראה בראש שלהם ברגע זה לעזור לי , הם שניהם ישבו עם מיני דיסק מאוד קולני, דוקא נראה לי שזיהיתי את מה שהם שמעו. הייתי צריכה לעמוד שם ולהרהר מה לעשות דקה שלמה , עד שאחד מהם הוציא את האוזניה מהאוזן שלו ושאל אותי אם אני מחפשת משהו . "מנוי לסיפריה", והוא באמת באמת היה שימושי בעניין . הייתי צריכה להתקשר לאמא שלי 3 פעמים , כי לא ידעתי איזה מנוי , כמה מנוי, איך מנוי, וכל מני שאלות כאלה.
והאיש עם השיער המוזר נתן לי ללכת , ואז הוא ביקש את המספר טלפון שלי , סתם, פשוט שכחתי למלא אותו בטופס שם , אבל זה שהוא צעק לי אחרי שיצאתי "רגע, אפשר את המספר טלפון שלך?" הצחיק אותו מאוד .
ממש נצחיק אותו.
יותר מדי לדעתי .
הוא צחק ממש המון.
לא הבנתי הכלל למה זה מצחיק אותו.
זה גרם לי לרצות לבכות.
כן, כמעט בכיתי.
4 דמעות, לא יותר ולא לפני שיצאתי.
בעעעע .
לפעמים אני כל כך שונאת אנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
