מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה

לא עידכנתי הרבה זמן יחסית. דוקא היה לי הרבה מה לכתוב, פשוט לא היה לי זמן. פסח עובר באיטיות, כשיש הרבה דברים לעשות ומעט מאוד רצון לעשות אותם. יש גם כל מני מפגשים חברתיים וכאלה, שזה נחמד לפעמים, אבל בזמן האחרון יש לי פחות חשק להיפגש עם חברות, או לצאת סתם לקניות.. ואני דוקא נורא אהבתי דברים כאלה פעם, עכשיו הם גורמים לי לרצות לבכות כל פעם שאני מרגישה לא במקום במקומות האלה . העיקר שאני מבינה את עצמי .

 ימים מרוכזים זה ממש אסון. מי שחשב על הרעיון השטני הזה צריך להיות ממש אכזרי, איך אפשר לעזאזל לחשוב בכלל על להביא בחופש פסח תלמידים שהופכים להיות שטיחים משעה אחת לשון ל-5 שעות לשון ברצף ?! הא ?! אלוהים, וכל השאר פה מקבלים את הרעיון בהבנה. (פה אני חייבת לציין שבלי השעות האלה היו לנו סיכויים גדולים יותר לקבל ציונים נמוכים יותר בבגרות, אבל למי אכפת ?! - טוב, לי אכפת. אוף, תמיד אלה עם הראש המעוות צודקים)

ש' כמעט מצא את הדף הזה שהתערבב לי בין כל הדפים של לשון כשהיינו בהפסקה בספריה כדי לצלם דפים. חטפתח לו את הדף הזה כשהוא פתח את הקיפולים שלו. זה ממש מזל, אם הוא היה מוצא את זה .. זה היה יכול להיות נורא מביך. כתבתי את זה לפני כמה ימים ותכננתי לכתוב את זה בבלוג, פשוט לא היה לי זמן להיות על המחשב .... :

(תראו את זה כעוד פוסט או מה שלא יהיה )

לכל אחד יש את הזכות לפרטיות, אז למה לעזאזל מבקשים ממני כל הזמן להשאיר את הדלת של החדר שלי פתוחה?

גם אחרי ששואלים אותי אם אני פשוט רוצה להיות לבד, ואני עונה שכן, גם אז הם אומרים לי שזה בסדר, אבל שאני אשאיר את הדלת פתוחה.

אני רוצה להיות לבד, ושאף אחד גם לא במקרה יעבור ויראה אותי.

מה עוזר להם שהדלת פתוחה?

הם שומעים אותי בוכה ואני שומעת אותם מדברים עלי. לא עדיף בלי זה?

אני שונאת להיות אני. אני כל כך רוצה לפעמים פשוט להיות עמוק בתוך האדמה ושאף אחד לא יראה אותי.

אני רוצה להיות לבד עכשיו באמת, אני מבינה שאמא שלי רק דואגת לי ואוהבת אותי, אבל אני רוצה עכשיו רק לבכות ובלי שאף אחד יראה אותי, ושאני לא אצטרך להסביר למה אני בוכה ומה ישנה לי את ההרגשה, ולמה יש לי הרגשה כזאת, ועוד שאלות שאני לא יודעת את התשובות עליהן. אני רוצה פשוט לבכות בלי שאף אחד ירגיש.

כל כך התעייפתי.

הייתי מאוד עצובה כשכתבתי את זה ... כמו שאתם מבינים.

מה עוד יש לי לספר.. ?

לחץ.