אתמול הייתי בדיכאון, וחזרתי הביתה בוכה מאוד מבית ספר.
ואמא שלי לא הפסיקה לשאול אותי מה קרה .
אבל מה אני אגיד לה?
עידן צילם אותי עם המצלמה הדיגיטלית של המורה להפקה, וצחק צחוק מרושע, ואמר "תראיייי" וסיבב אלי את הצג של המצלמה. ואז לא עניתי לו, כי נפגעתי מאוד.
וזה שלא עניתי לו וסבבתי את הראש מהכיוון שלו גרם לו להגיד לזהה שיש לידו "תראה היא
בוכה". ואני עוד חשבתי שאנחנו עברנו את גיל הגן, וזה שאנשים בוכים זה כבר לא מצחיק...
ולא שאני שמה משהו על עידן. הוא לא מעניין אותי אפילו קצת, אני יודעת מה הקטע שלו, הוא לפעמים מצחיק ונחמד , ולפעמים בלתי נסבל. ולמדתי לחיות עם זה שהוא בסביבה שלי .
אבל הוא צילם אותי. וצחק מזה. ואני בכיתי מזה כמעט יום שלם.
כשהלכתי לישון אתמול כאב לי מאוד הראש בגלל כל הבכי הזה,כל פעם שהזזתי את הראש הוא כאב לי. והצטערתי על זה מאוד, כי זה היה כאב לא נסבל.
ובכל זאת סיפרתי את זה לאמא שלי אתמול, כי זה לא יפה בכלל לבכות כמו מטורף ושאנשים אחרים יהיו מודאיגם .
(הבלוג שלי נהיה מקום להוצאת רגשות שליליים, אבל אני חושבת שאני לא ילדה עצובה באופן כללי).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
