שלם. והו. אף פעם לא היה לי כזה.
כי לא היה מה לעדכן כל כך, אני שונאת שיעורי נהיגה, כבר אמרתי?
ובכל זאת, עבדתי איזה שבועיים ומשהו, ועכשיו נמאס לי ואני מפסיקה, אולי אני אחזור מתישהו. אני יכולה לעשות מה שבא לי, ככה זה כשאבא הבוס. עבודה פקידותית ומשעממת למוות, אבל בסך הכל הרווחתי כסף מספיק כדי לסדר את עצמי, מבחינת עדשות, שיער, בגדים ופאזלים - טרנד חדש. כמה שיטחי מצידי.
הספקתי גם ליסוע לשבוע לאמסטרדם, עם חלק מהמשפחה, ממש יפה שם, ממש. וגם לא חם כל כך.
אבל באופן כללי, הראש שלי עסוק בזה שאני לגמרי דפוקה. התקפי "אף אחד לא אוהב אותי" שהולכים ובאים, לא מפסיקים לעשות לי רע, למרות שאני יודעת שזה לא נכון- ברגעים שפויים יותר שלי.
לאט לאט אנשים מתחילים להתגייס, לעשות מסיבות גיוס, ולהלחיץ אותי. אני לא כוח לזה. אני מתוסבכת גם ככה, אני לא רוצה להתחיל ללמוד דברים חדשים עכשיו.
אני כל הזמן חולמת על דברים שאני כל כך רוצה שיקרו, ואני נהיית ממש מאושרת כשזה קורה בחלום. אני ממש מרגישה שלמה ומאושרת. זה כל כך עצוב לי לגלות שזה היה חלום, אני תמיד מנסה בכוח לישון שוב אחרי שאני מתעוררת כדי לחזור למציאות הלא אמיתית הזאת. לפעמים אני מגיעה למצבים ממש מוזרים, כשאני מנסה לחזור לישון רק כדי להוציא מספר טלפון חדש שהוספתי בחלום לספר טלפונים בפלאפון שלי כדי שאני אוכל להתקשר אליו כשאני אתעורר.
המושלמת התגייסה לפני שבוע, ושלחתי לה בהצלחה וכל הזבל הזה. היא החזירה לי תודה עם חיוך. לא ברור לי למה היא לא אוהבת אותי יותר, אבל זה באמת מציק.
זה היה קצר ונכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
