אני באמת לא יודעת ממה להתחיל. כי ההתחלה נראת לי רחוקה מדי, ולמרות שהיא התרחשה לפני חודש וחצי בערך, אני מרגישה כאילו עברה מאז לפחות חצי שנה, ולפעמים היה מאוד מקל עלי להאמין שזאת האמת.
צבא זה קשה בשבילי.
אף פעם לא הייתי כל כך הרבה זמן מחוץ לבית, אף פעם לא התגעגעתי כל כך למיטה שלי, אף פעם לא הרגשתי כל כך הרבה אחריות על מה שקובה בבית, אף פעם לא הייתי כל כך נואשת, ומלוכלכת. אף פעם לא הרגשתי כל כך לבד.
ולמרות שיש לי באמת עיניים נורא קטנות וצרות,הייתי כל כך המומה שהרגשתי שהן חצי מהפנים שלי בשבוע האחרון.
את הכל זה הצליח לערער לי. וכל המאפיינים שחשבתי שגיבשתי לי ב18 שנות חיי פשוט נמחקו לי מהראש, ואפילו שניסיתי לשחזר אותם עם עצמי, באיזה שניה שקטה, לא הצלחתי. שכחתי את הקשיים הישנים שלי, ואת הדברים שאני טובה בהם, את כל ההרגלים הטובים והרעים (אלה שלא באו לידי ביטוי באותו זמן) שלי, ואת החלקים היפים שלי. ראיתי את עצמי כסתם מישהי, הביטחון המועט כל כך שהיה לי פשוט נרמס. נרמס על ידי 70 ומשהו בנות שאני לא מכירה, אבל אפילו עם אחת מאותן 70 לא מצאתי שפה משותפת. ולא כי הן לא לרמה שלי, ולא כי הן לא נחמדות, או רעות, או סנוביות, אלא כי אני אני.
וכשכל הביטחון נרמס, זה גם מתחיל להראות מאוד טיבעי שאף אחת לא תרצה בכלל לדבר איתי. ואפילו לא הספקתי למצמץ או לקלוט מה אני עושה, ואני כבר רואה את עצמי תקועה במצב הזה. ולא רק תקועה, אלא גם לא מצליחה לשנות אותו אף פעם, ויותר גרוע מזה, אני בטוחה שאני אגיע למצב התקוע הזה בכל מקום, ובכל מסגרת שאני אגיע אליה. ולאט לאט, זה רק גדל וגדל לתהיה האם מישהו או מישהי עוד יוכל לאהוב אותי אי פעם.
והתשובה הברורה לתהיה הזאת היא לא.
כי אפילו אני, עם כל ההבנה וההערכה שלי כלפי, לא בדיוק אוהבת אותי. ובכל התקופה האחרונה, לפעמים זו ממש שנאה, וזילזול, ואפילו גועל.
וברגעים קשים, אני גם לא שווה כלום. אני בעייתית מדי, וקשה לי לתפעל את עצמי. קשה לי להסתדר עם עצמי לבד, אני לא יודעת להגיד לעצמי מה לעשות, אני לא מצליחה לגרום לעצמי לשלווה כלשהי כשאני ממש צריכה אותה, וגם להסביר את עצמי לאחרים קשה לי.
ואני מנסה לחשוב על איך לצאת מזה, וזה בלתי אפשרי, כי אני משותקת נכון לעכשיו. הצלחתי להפחיד את עצמי בחודש האחרון, כמו ששום דבר לא הפחיד אותי אף פעם. כי אני לא רואה את עצמי מסתדרת עם שום שיגרה צבאית, ובמיוחד לא עם זאתי שהתגלגלתי אליה נכון לעכשיו.
אין לי על מה לדבר איתן, באמת שאין לי. אפילו במצב רגיעה אני מתקשה להעלות בראש שלי נושאים לשיחה. בנות אוהבות לדבר על עצמן, ועל חבר שלהן, ושמחות לשמוע בעיקר על חבר של מי שהן מדברות איתה. ושמעתי המון שיחות של בנות לאחונה, כך שאין טעם להתווכח. ובמקרה שאת שונאת את עצמך ולא רוצה לדבר עלייך, וגם אין לך חבר, וגם לא היה לך אי פעם, כך שגם זיכרונות כדי לגבות תאוריות של בנות אחרות אין לך, מה שנותר לך הוא לשתוק, ולחייך כשמסתכלים עלייך ומחכים לתגובה. וזה רק במקרה שאין מישהי אחרת בסביבה, כי אז הדוברת בדרך כלל תסתכל על המישהי אחרת, כי אני לא באמת שווה משהו.
וכל זה תרוץ עלוב. כי להאשים את הנסיבות זה לא הגיוני. אני אשמה בהכל, זאת באמת אני. אני מודה באשמה, אבל באמת, באמת באמת, שאני לא מבינה איך לצאת מזה עכשיו.
ואת הפוסט הזה דוקא כן בא לי שיקראו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
