הבלוג הזה צריך להיסגר, אבל יש עוד הרבה דברים שצריכים להיות והם לא.
יש משהו גדול שאני רוצה להגיד, אבל אין באמת מישהו שאני רוצה להגיד לו את זה, וגם ההחלטה לספר לאמא התגלתה כטעות.
אני חולה.
לא משהו שאמור להדאיג את אבא, ולא משהו שצריך לרוץ איתו לבית חולים, ובכלל לא משהו שיכול להרוג אותי לבד.
ואולי אני סתם דרמטית מדי,ואולי "חולה" זאת מילה קשה ומוגזמת, אבל ככה אני מרגישה עכשיו, ולא רק עכשיו, כבר כמה זמן.
זה כמעט בלתי אפשרי להגיד מה קורה, למרות שאני אלפי פעמים מספרת את זה בדמעות לאנשים שאני מדמיינת שהם קיימים, ופעם אחת, לפני יומיים גם שיתפתי את אמא בגירסה קצת מתונה יותר.
אני לא חיה באמת, אני לא מרגישה חיה, בכל אופן, אני מעבירה הכל לידי. מתי בפעם האחרונה נהנתי בכלל? מתי התרגשתי משמחה? מתי הרגשתי שיש לי בכלל טעם בחיים? ואני לא מדברת על "טעם", שאומר סיבה, אלא "טעם" אמיתי, משהו לא יבש, ומשעמם, ומונוטוני.
פתאום לא בא לי לחשוב על זה בכלל, נראה לי מורכב מדי להסביר את זה במילים כתובות.
אני פשוט לא מבינה מה הבעיה, איפה ומי פישלו פה. כן, אני פיספוס, אני פיספוס גם לכם, שתדעו את זה. יכולתם לאהוב אותי, אבל אתם לא, ואני לא מאשימה אתכם, אני פשוט אומרת שזה פיספוס.
הייתי רוצה להתחתן עם מישהו. הוא יכול להיות נמוך ממני, לא אכפת לי בכלל, והוא גם יכול להיות רע, ושגם לא יאהב אותי בכלל, אם לא בא לו. גם אני לא רוצה לאהוב אף אחד. אבל אני רוצה שיהיה חייב לי.שהוא ידע שאני איתו,והוא איתי, ושזה יהיה פשוט ברור לשנינו, בלי שום בילבול. אני רוצה את הזכות לכעוס עליו כל פעם שהוא לא יחכה לי, וישכח אותי, ולא יתחשב בי, כי יהיה ברור בשבילו שזה מה שהוא צריך לעשות, אין לי בעיה לתת לו את אותו היחס, אני אפילו אעשה את זה בשמחה, ועם חיוך נראה לעין.
אני רוצה להתחתן, ולא חברה, או חבר, או ידיד. כי כל אלה יכולים להעלם פתאום, ובכלל אני לא יכולה להשיג אף אחד מהם, אין לי את הפונקציה הזאת.
וזה לא רעיון חולני, אני אמנם לא מתכוונת להתחתן בקרוב (בכל זאת, אף אחד לא יסכים להתחתן איתי כרגע, וזה גם לא הזמן), אבל ממש בא לי, באמת, אני חושבת על זה הרבה.
ואני באמת מרגישה חולה, וגם מנוונת, יש בי חלקים שלמים שלא זזים, כאלה שלא הפעלתי כמעט אף פעם, הם לא רגילים לעשות את העבודה הכל כך חיונית שלהם. ועכשיו כשאני חייבת שזה יעבוד כמו שצריך, אני מגלה שזה יכול להיות קטלני.
ולא ראיתי עוד אף אחד כמוני, גם כאלה שנורא חשבו שהם דומים, הם לא. וזה לא מעודד אותי בכלל. כל כך הייתי רוצה לדעת שיש לפחות מישהו אחד (ואני לא אכריח אותו להתחתן איתי אפילו), מישהו אחד שהגיע מצב שלי. ולא מישהו שהתגבר עליו כבר ורק יעצבן אותי.
יש עוד הרבה דברים מייסרים כאלה בראש שלי, והכל הולך ומתפרק מכל בחינה כמעט (ותודה לאלוהים, אם יש כזה, שרק "כמעט").
אבל הם נעולים עכשיו, וסביר להניח שיפתחו עוד כמה דקות כשאני אשכב לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
