שיכול להיות שאני בדיכאון אמיתי.
ואולי בקרוב אפילו פגישה עם פסיכולוג.
הבהלתי את אמא, וגם קצת העלבתי אותה אתמול, אני חושבת.
הכל ישמע נורא נדוש, ועוד בישראבלוג. אבל הרגעים שבהם אני חושבת שעדיף למות הולכים ומתרבים.
כי החיים שלי מסתכמים בלישון, לקום, לעשות מה שצריך, להתבייש, להרגיש לא בנוח, להשתעמם, לישון, לקום, לעשות מה שצריך,להתבייש, להרגיש לא בנוח, להשתעמם,לישון, לקום...
ככה זה היה תמיד, לפעמים יש התרגשות לרגעים, כמו התלהבות ממחמאה, או ציפיה למשהו גדול, אבל אלה דברים לא חשובים באמת. הם תמיד חולפים ואין להם משמעות אמיתית.
שום דבר לא מרגש אותי, שום דבר לא קורה, אני תקועה פה, אני צריכה שמשהו יזוז כבר, נמאס לי לחיות באופן פיזי בלבד, ולשמוע איזה יופי לכולם.
אני רוצה להיות נורמלית, אני רוצה חברים, אני רוצה להנות, אני רוצה להכיר את עצמי, אני רוצה שיאהבו אותי, אני רוצה להיות שוב חכמה, אני רוצה חבר, אני רוצה שיהיו לי דעות, אני רוצה שישמעו אותן, אני רוצה לחבר בין המחשבות למציאות, אני רוצה שזה יתחיל כבר.
אבל מישהו החליט שזה לא מגיע לי.
יכול להיות שהמישהו הזה זאת אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
