רציתי לבדוק איך הוא יגיב לסיטואציה כזאת בלי לספר לו מה באמת קורה. סיפרתי לו על סרט שראיתי ודרך הסרט זרמתי לנושא של הפרעת דחק פוסט טראומתית, אחרי זה הזכרתי לו על השיחה שלנו לגבי הבחורה בת ה21 שנאנסה מגיל 8 ע"י אביה וניזכרה לספר רק בגיל 21, הסברתי לו כניראה מה שגרם לה "להיזכר" כל כך מאוחר זה ההפרעה הזאת ואז להפתעתי דעתו השתנה, הוא כבר לא אמר שהיא מפגרת, הוא הבין.

הוא אמר שהוא מרחם על בנות כאלה ושצריך להרוג בני אדם שעושים דברים כאלה.

הבנתי שהוא לא כזה חסר רגש כמו שחשבתי אבל בכל זאת לא סיפרתי.. הוא היה כל כך שמח, עם מצב רוח טוב, ראיתי בעינים שלו שהוא לא רוצה לדעת, לא רציתי להרוס לו.

אני חושבת שכשאני ישמע מימנו "אני אוהב אותך" אני ירגיש שהוא התחבר אלי מספיק כדי לדעת את הסוד הכי גדול שלי, כשאני ירגיש שאני באמת חשובה לו מאוד אני יספר לו.

עכשיו כשזה הפך לחלק מימני, להחביא את זה מבן אדם שאוהב אותי זה פשוט לא הוגן.

אבל מצד אחד אימא שלי הרי גם אוהבת אותי אבל אני יותר מידי אוהבת אותה, אני לא יכולה לגרום לה כל כך הרבה כאב, אני רק ירגיש רע עם עצמי אח"כ, אני מכירה את אימא שלי, היא לא תוכל להיתמודד עם זה, היא תיכנס לדיכאון עמוק ובחיים לא תיצא מיזה, היא תתחיל להאשים את עצמה ואת כל העולם, אני בטוחה שזה יהרוס את כל המשפחה שלי, כולם פשוט יתחרפנו.

אז אם אני רוצה (וכניראה מתכוונת)  לספר את זה לחבר שלי זה אומר שלא אכפת לי מימנו? אולי אני אגואיסטית ומנסה רק לעזור לעצמי?

(פאק, המונולוגים הפנימיים האלה לא עושים לי טוב)