One for you and One for ME.

למה אני בוכה והעיניים שלי נהיות אדומות? למה אני משתעלת בלי סוף ויש לי כאבי גרון?

למה הבטן מתכווצת בלי סוף ואני לא מסוגלת להכניס כלום לפה?

כי אני חולת נפש.

אין אף אחד -

את יכולה ללכת לשם וכמובן שאת הולכת.

את יושבת על הרצפה וחושבת, חושבת הרבה..

בין שיקול הנפש הזה, לשבור את ההבטחה?

ובסוף, את מביטה בעצמך ובמשקל ואת לא יכולה

את שונאת את עצמך יותר מידי בשביל לא לעשות את זה

ואת נעמדת, מנסה. לא מצליח.

ואת מתיישבת, מנסה. לא מצליח.

ושוב ושוב אבל בלי הצלחה.

ואת יוצאת משם, מושפלת פנים.

את לא יודעת אם לשמוח כי בסוף לא שברת את ההבטחה,

אבל למרות זאת, את מאוכזבת.

מספרים.

לספור,

100,200,300,400,500

כמה את יכולה? פרה!

והחולשה, הכאב והמחשבות.

ללכת לשם, לחזור?

אני חייבת מקום שישחרר אותי.

אני צריכה מקום בלי מגבלות, שאף אחד לא ידע.

נקווה שנצליח.