אם מילים אי פעם נגעו בך, הגעת למקום הנכון...

את כפות רגליה הקמוטות קמעה הניחה קלרה אל תוך זוג נעלי עקב שחורות שחיכו לה על יד פתח דלת חדר השינה שלה. כמה תזוזות קלות של כפות הרגליים בתוך נעלי העקב הדקות, וקלרה מרגישה שוב צעירה כשהיא צועדת מפתח הדלת ועד לחלון החדר. כפות ידייה שהסגירו את מרומי גילה המבוגר החליקו ממטה למעלה על פני שמלתה השחורה המנוקדת, זו ששמרה קלרה לאירועים וערבים חגיגיים, בדיוק כמו היום - ערב חג הפסח. ניצבת מול המראה, מושיטה קלרה ידה אל קופסת האיפור שהונחה לפניה, בוחרת באודם השקט ביותר שמצאה בסופם של כמה נבירות מהירות בקופסה. אח, היא נזכרת, השנים בהן האודם נמרח על שפתיה כמים שוצפים על חלוקיו של נחל זורם היו אלה השנים הטובות ביותר בחייה. כעת, היא מורחת את הצבע העדין על שפתיה הרועדות מעט, שכבר הספיקו לדעת לא מעט אודמים, נשיקות. פס שחור עדין נמתח תחת עינייה, סטה מעט מנתיבו. כמה מריחות קלות של המברשת הקטנה על הלחיים המאופרות, וקלרה חשפה מול הראי חיוך עדין לעצמה. זהו, היא מניחה, היא מוכנה לצאת לשולחן הסעודה שמחכה לה ממש מעבר למסדרון ביתה. היא מעולם לא הרגישה נרגשת יותר כפי שהרגישה כבר באותו הערב, ערב חג הפסח.

*  *  *

יעקב שוורץ רפרף בעמודי העיתון שעל דפיהם האפורים התנוססו כותרות צעקניות ופרסומות צבעוניות לרגל החג. גם במשפחתו שלו, בראשה עמד לאורכן של 20 שנות נישואין עם אישתו לאה ו-2 ילדייה, ריח הבישולים והאווירה החגיגית מפזרת רסיסים קלים של התרגשות קסומה באוויר. השולחן כבר ערוך למשעי, המפיות מסודרות בתוך כוסות השתיה כשקצוותיהן מונחות כלפי מעלה, בדיוק כמו שרווית בת ה-10 התעקשה לסדר. זה מכבר שדקות ארוכות מבקשת, אפילו על סף מתחננת לאה שיבוא יובל לעזור לה בבישולי החג האחרונים. היא לא באמת צריכה את העזרה הקטנה שלו, מבעד לקריאות העזרה שהתעקשה לאה להציג אותן כנואשות, מחפשת אם המשפחה להעסיק את בנה הקטן, שמא שוב יבלגן את חדרו ויותר אחריו שברי בלאגן מרגיזים. "יובל, אני ממש צריכה את העזרה שלך!", קראה אליו, שעה שהוא בונה את המגדל השלישי בלגו שלו. יובל תמיד אהב להשתובב בכל עת, לא פעם ששיחק בכדור בבית ושבר רהיטים יקרים בתירוץ שהם הונחו במקום שבקלות היה יכול להוות להם סכנה, מבלי שום קשר לעובדה שהשליך את הכדור לכל עבר בבית. בראש דאגותיה של לאה, עמדה הדאגה למשמעת שמא יחדול יובל להפגין בפני הוריה ואחותה המתארחים בביתם הערב. היא כבר רואה כיצד תבקש ממנו שוב לשבת לאכול, להיות בוגר ולהתאפק לא לאכול לפני הברכות, להפסיק להציק לאחייניתה הקטנה...ואילו יעקב יחייך אליו גם הוא בשובבות, ובמקום מסוים יתרצה כשהגנים המשפחתיים עברו בהצלחה בשושלת המשפחתית. ולעומת זאת, כשריחות הבישולים האחרונים מסמנים שבילים בולטים של ריחות מעורבים תחת תקרת הבית הקורן, שוקלת לאה להוסיף את הכיסא שהתעקש יעקב להוריד ללא ויכוחים. אם אניח אותו בפינת השולחן, שיערה, הוא בטח ייזכר בה, ואולי רגשי חרטות יציפו אותו לפתע. היא טעתה. בעוד האורחים הצפויים מרבים להגיע בהפרשים קצרים בין האחד לשני, יעקב הבחין בכיסא המיותר והחזיר אותו חזרה לשולחן המטבח, תוך שהטיח בלאה מבט מאשים - כמו ידע שהפעולה נעשתה במכוון. אט אט, כשהאורחים המיוחכים מתיישבים לצד השולחן הערוך למופת, פותח ראש המשפחה, יעקב שוורץ, את ארוחת החג בהרמת כוסית חגיגית של יין לבן. כמובן שאל תוך הכוסות הקטנות של הילדים הקטנים נמזג יין תירוש נקי, וגם הוא - נמזג אל הכוסות של הילדים הבוגרים מבין הנוכחים. אל השאר, נמזג עוד מיץ ענבים זול. "לחיים!" קרא יעקב, מפזר חיוכים לכל עבר. הוא ידע שהיא חסרה לו, זה החג הראשון שלא בילה לצידה. תווי פניה המבוישים חסרים לו כעת בצד שולחן החג, אך הטינה שנטר לה מאז אותו הערב שהסתכסכו, לא הותירה לו שום ברירה מלבד להתעלם ולבלוע את תחושת הגעגוע, התחושה שלראשונה הציפה אותו ונבלעה מבעד לארשת הפנים המחויכת.

*  *  *

"הנה, בבקשה, דג, כמו שביקשת", הגישה קלרה מנת דג מהודרת על צלחת חרסינה עתיקה, על שולחן החג שערכה בעצמה. היא מזגה כוס מיץ מתוק אל הכוס הארוכה שהונחה לצד אחד מקומות הישיבה, ולגמה מתוכה באלגנטיות, תוך שהיא שולחת מבטים אל כל אורכו של השולחן. קערת סלט נוספת הונחה במרכזו של השולחן, 2 כפות עץ נטמנו בתוכו. קלרה מהלכת לה אל ראש השולחן בראש מורם, מחזיקה בידה כוס יין ארוכה שמזגה לעצמה, ומחייכת לעצמה את כל הדרך אל ראש שולחן החג. היא עמדת על שרפרף קטן ששלפה מתחת לשולחן הטלוויזיה בסלון, נעמדת עליו בתחושת גאווה בולטת, ומברכת את שולחן החג שלה, שריק מכלל אורחים: "ערב טוב לכם, אהוביי", בירכה אל כיסאות ריקים. "אני מודה לכם שהגעתם לחגוג איתי את חג הפסח, אני שמחה לראות את כולכם שוב". קלרה רצתה לשמור על חיוך מאושר, למרות שבתוכה הרגישה מושפלת עד עמקי נשמתה - כמו רצתה לשקר לעצמה בפני אורחים שלא היו קיימים. "הו, תודה ברכה," הודתה קלרה אל השכנה שלא הייתה יותר מעוד כיסא רעוע. "כן, אני בישלתי ממש בעצמי..." היא התיישבה על כיסא בראש שולחנה, הגישה לעצמה ממנת הדג שבישלה במרץ ליל אמש. קלרה ידעה שלא יגיעו אורחים, גם כשניסתה לשווא לטלפן אל בנה יעקב, קיבלה בתמורה לנסיון הנואש ניתוק גס בפנים. אך מה ששמרה לעצמה קלרה מכל השנים בהן חוותה את הסבל על כל פיסת בשר בגופה, הייתה התקווה לזמנים טובים יותר. גם כשהספרות האפורות החרוטות על זרועה התעקשו לבצבץ בכל הזדמנות ולהזכיר את מיטב שנותייה שנזרקו לתהומות גיהנום עמוקים, התקווה לזמנים רחוקים וטובים יותר תמיד נצנצה מבעד הצלקות הרגשיות. ואילו עכשיו, כשהיא לרגע מתאפסת ומבינה שאת ההצגות המאושרות לא תוכל עוד להמחיז לעצמה תוך שקרים גלויים ומגוכחים, היא נוחתת על כורסת הסלון שלה, צונחת אל הדיכאון שמיהר להכניע אותה בכל הזדמנות שלרגע שקעה במחשבות. דמעה מלוחה זלגה תחת עינייה, ובשמלה השחורה בה התהדרה קודם לכן, הרגישה קלרה מכוערת, מרושלת ויותר מכל - מושפלת. את נעלי העקב השליכה מעלייה כאילו היו חלק מהשקר הגדול שניסתה להציג. האיפור נמרח על לחייה, הפס השחור שמתחה תחת עינייה כבר זלג וכמו סימן בצורה המדויקת ביותר את מה שהרגישה קלרה באותם רגעים. מבעד לדמעותיה החרישיות, בצבץ אלבום התמונות הישן שהונח מעל ארון הטלוויזיה הישן - אותו אלבום שהצליחה להציל מילדותה העלובה.

            *  *  *

היין נמזג כמים אל הכוסות הארוכות שמשפחת שוורץ הרימה לקריאות "לחיים" בכל כמה דקות. המנות הנפלאות שהוגשו על שולחן החג השביעו כל בטן שביקשה לאכול ועינגו כל ילד שביקש לטעום. נדמה שהצחקוקים והבדיחות המשפחתיות שהושלכו לשולחן החג מכל עבר ליבו את אווירת החג אליה ציפתה משפחת שוורץ המאושרת. ובראש השולחן, שעה שהאווירה מטפסת אל גורדי השחקים של שמחת חג הפסח, יעקב מחליף מבטים מוטרדים עם לאה, שהתרוצצה סביב האורחים בשולחן למענה בקשותיהם בארוחה.

במבטיו ניסה יעקב להסתיר געגועיו לאימו, ניסה להסוות את חוסר האונים שנשקף מעיניו הירוקות. לאה כמו קראה אותו כספר פתוח, ידעה כיצד בעלה מתחבט רגשית עם העובדה שאת חג הפסח הוא לראשונה לא חוגג עם אימו, זו שנלחמה על חייו בתקופות הקשות ביותר שידע. ולמרות שידע, תרו עיניו של יעקב אחר פרצופה המוכר של אימו בשולחן. אוזניו התגעגעו לקולה הביישן, לנוכחות הצנועה שביקשה להסתיר בכל חג ואירוע משפחתי.

כעת, יותר מהכל, מנסה יעקב לפלס את דרכו אל הסליחה בין אלפי שיחים ומכשולים של טינה ששמר.

הוא מפזר עוד חיוך, שואל בחיוך מזויף על חייו של האחר בהתעניינות שטחית, ועדיין - עדיין מחפש איך לברוח משם ויותר מהכל לחבק את זו שעמדה לצידו ברגעים הקשים ביותר שהכיר, זו שלחמה על חייו כל עוד יכלה, כל עוד רצתה, כל עוד האמינה בחיים ובזמנים טובים יותר. ואולי אף צדקה.

*  *  *

הליל ירד על רחובותיה של העיר. הקולות שעד עתה בקעו מהבתים המוארים בשכונותיה של בית שאן לרגע שקטו, הטלוויזיות נפתחו ונדמה שארוחת החג חלפה על רוב שכונותיה השקטות של העיר. ילדים קטנים שעל ראשם עדיין נותרה הכיפה ועל צוואריהם מגוהץ הצווארון הלבן התרוצצו סביב הבתים במשחקי מחבואים ותופסת. מבוגרים אחדים אף יצאו אל רחובותיה של שכונת ביאליק השקטה, שלפו לוח שש-בש והחלו משקשקים קוביות על רקע אווירת החג הקלילה.

ובסוף הרחוב, על גג הדירה האחרונה שבבניין השני לרחוב, ניצב יעקב על חומות גגותיו של הבניין - עיניו משתאות אל הרקיע, כמו מבקשות חנינה על הערב שעד לפני כמה רגעים הסתיים. אנחה כבדה פלט יעקב, כמו ביקש לשחרר את המעיק עליו. כבר יותר מרבע שעה שראש משפחת שוורץ ניצב שם, על גגותיו של הבניין, שוקע אל תוך מחשבות שמהן אין מוצא.

"אז אתה פה," הגיחה לאה מאחור, סיימה את חיפושיה על גג ביתם.

שתיקה.

- "כבר סידרתי את כל הבית, יובל ורווית למטה, נותרנו שנינו כאן," ניסתה להרגיע את הרוחות שסררו בו.

הוא שיחרר חיוך מודה.

היא קרבה אליו, הצמידה 2 זרועותיה על בטנו, הניחה ראשה על כתפו מאחור ושאלה בנחת: "אולי תתקשר?"

הוא ליטף את כפות ידייה, נאנח כבדות.

"אני לא יודע, פשוט לא יודע..." נחבט.

- "תסלח לה יעקב, היא אמא שלך," ניסתה לרכך.

- "כבר שכחת? שכחת מה היא עשתה לי!"

- "אני יודעת. אבל עכשיו הגיע הזמן להשלים. אין לה איש מלבדך, אתה בנה היחיד"

שתיקה ארוכה נפרשה באוויר, נדמה שיעקב מבין את משמעות דבריה של אשתו.

- "אני שונא לבקש סליחה, שונא!" רטן "ועוד בייחוד שהיא זו שחייבת לבקש"

- "אל תתעסק בזה" ביקשה "לך אליה, יעקב. לך אליה"

מבט מהסס רצד בעיניו.

*  *  *

ברלין, 1931, היא התמונה האחרונה שהצליחה קלרה לשמר מכל תקופת ילדותה שלפני המלחמה. תמונה בה נראו הוריה אוחזים בה כשהייתה בת 11, היא התמונה היחידה שתזכור לנצח ותזכיר לה תמיד זכרונות ילדות מתוקים. את כל שאר התמונות השאירה קלרה בדירתה הישנה, שגורלה עלה באש להבות בוערות. כך, כשנקטעה ההיסטוריה לקלרה שוורץ, היא מעבירה דף נוסף באלבום אל התקופה החדשה שהתחילה בארץ, ביחד עם בנה הקטן. אילו רק חיי היו כמו רצף האירועים באלבום, קיוותה, היו חיי ללא צלקות, ללא כאבים, אולי אפילו ללא פחדים.

תמונה אחר תמונה היא מגלה את רגעיו הראשונים של יעקב כאדם בוגר. את הרכיבה הראשונה שלו על אפניים מיהרה לצלם, את יומו הראשון בחטיבת הביניים התעקשה לצלם דווקא ליד שער בית הספר. חיוכיו של יעקב חשפו שיניים רחבות ואושר קורן בכל תמונה ותמונה. קלרה מלטפת מעט את התמונות, מנסה להחזיר לעצמה תקופות נושנות שאהבה יותר, תקופות תמימות בהן הייתה ליד ימינו של בנה. והוא היה לה.

שולחן החג של קלרה נותר עמוס מאכלים אל מול מושבים ריקים. היא שלחה כמו מבט אחרון בקירותיו של הבית, מחייכת אל התמונות הממוסגרות שהתעקשה למסגר בכל אירוע חשוב. שרועה עדיין על כורסת סלון ביתה, היא סוגרת את אלבום התמונות, לוגמת מעט מכוס המיץ שלקחה לעצמה, ועצמה את עינייה בעייפות כבדה. קולו של יעקב עדיין גר בה, עדיין הדהד בראשה בכל פעם שעצמה את העין בכל לילה, ובכל פעם שפקחה אותה בכל בוקר. חצי חיוך נמתח על פניה, תחושת הקלה החלה מציפה אותה ונשימותיה הקטנות עשו את דרכה האחרונה.

האומנם?

*  *  *

הוא עמד ניצב מול האינטרקום של בניין ביתה של אימו, קלרה שוורץ. הוא היסס לרגע אם לצלצל, שרטט במחשבותיו את הטענות שיציג כלפיה אם לרגע תשאל מה הביא לבואו. כמה רגעים קלים של היסוס הסתיימו בלחיצה קצרה על לחצן האינטרקום. לא היה מענה. לחיצה ארוכה יותר נלחצה על הכפתור, אך גם ללחיצה זו לא היה כל מענה מצידו השני של הקשר. יעקב העיף מבט לאחור, הבחין כי המכונית המקרטעת שהתעקשה אמו לשכור רק לשם נסיעות קצרות ולא יותר - חנתה שם. חיש מהר שלף יעקב את צרור המפתחות שטמן בכיס עד לפני רגע או שניים. חיפוש מהיר אחר מפתח דלת הבניין הסתיימה כשמצא את המפתח הארור שלרגע פתח את דלת הבניין. סערת מחשבות התחוללה במחשבותיו של יעקב, הוא כבר החל מדמיין את הדבר הנורא מכל. אם יקרה הדבר הנורא מכל, ידע יעקב שלא יסלח לעצמו. לעולם.

בצעדים מהירים התקדם יעקב אל הקומה הרביעית שבבניין. זיעה קרה ניגרה על מצחו, נדמה היה שהמדרגות לא נגמרות, הקומה הרביעית נראית כעת רחוקה מתמיד.

יעקב דפק על דלת דירתה של אימו - תחילה החל יעקב בדפיקות קלות, לא רצה להבהיל בדפיקות ארוכות וחזקות. לאחר שלא היו כל תגובה לדפיקות העדינות, לא חשב יעקב פעמיים ופרץ את דלת דירתה של אימו. גם אם עכשיו היה מגלה כי שינה קלה אפפה את אימו והיא זו שהדאיגה אותו לשווא - ידע כי יהיה אסיר תודה. שרועה על כורסת הסלון, מצא יעקב את אימו בשמלה שחורה מהודרת, כשעל השולחן שערכה מוגשות מנות שלמות שאיש לא נגע בהן.

"אמא??" קרא אליה קריאה נרגשת, מתחנן בליבו שזוהי רק שינה מתוקה. אך לשווא.

הוא קרב אליה בעיניים דומעות, ואילו היא - חייכה גם ברגעיה האחרונים. אולי כבר עכשיו יתגשמו תקוותיה לזמנים טובים יותר, לחיים טובים יותר.

סוף.