נועם :
"ווֹאווּ "
זה מה שהוא אמר.
הוא התנתק ממני ואמר ווֹאווּ.
הייתי כל-כך נבוכה.
ניסיתי להתסכל לו בעיניים,לא הצלחתי.
תוך כדי הורדת הראש אמרתי לו-
"אני אוהבת אותך. מה וואו ?"
הייתי כל-כך נבוכה.כל-כך.
"נועם אני..."
לא רציתי לשמוע את ההמשך.פשוט לא רציתי.
הפטרתי הבנתי קטן, הסתובבתי ויצאתי.
הלכתי שבורה ברחוב, דמעות זלגו מעייני.
התיישבתי על הדשא בגן השעשועים הקטן, כיסיתי את ראשי בידי.
כעבור כמה דקות ארוכות, תוך כדי בכי הרגשתי יד נוגעת בכתפי, הסתובבתי וראיתי אותו, עומד מולי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקול חנוק.
"את זה"
ונישק אותי.
נשיקה ארוכה, מלאת אהבה, לא חשבתי על כלום באותו הרגע. צפתי בגן העדן שלי, לא רציתי שהנשיקה הזו תיגמר.
כל מה שרציתי זה אותו.
מספרת :
מאי התעוררה, לאט לאט.
קרני השמש חדרו אל הדירה והאירו את הבוקר.
היא פתחה את עיניה, ראתה מולה את רן ושיחזרה את כל הלילה.
"פאק, מה אני עושה?" אמרה לעצמה.
רן התעורר.
"בוקר טוב מאמי" אמר לה.
"בוקר" ענתה.
"אז... מה איתנו?" שאל לפתע רן
"אמממ.. תגיד לי אתה" ניסתה להתחמק.
הוא לא ענה
"אני לא יודעת לגבי הלילה שעבר, הכל עבר כל-כך מהר והיה מאוד מוזר. נראה עם הזמן לאן כל זה מוביל" ענתה לבסוף.
רן היה קצת מבואס.
אחרי כמה דקות ששררה שתיקה מוזרה, היא קמה וחיפשה את החזייה והבגדים שלה בחדר.
"מה, כבר הולכת ?" שאל
"כן"
רן קם והתקרב אליה.
"מה לא נהנת בלילה?" שאל בשקט כשהיה צמוד אליה
"נהנתי מאוד" ענתה לו בקול שקט ומתוק.
"אז כבר הולכת? לא רוצה להנות עוד קצת?" שאל.
"אם אני אדע איפה אני אני אשמח.מאוד" ענתה לו בקול רגיל.
"נו מאמי, בואי" אמר ומשך אותה בחוזקה
"עזוב אותי" הרגישה לא בנוח.
"מה את בהסטריה?" נאנח.
היא שמה במהירות את הסטרפלס ואת החצאית והייתה מוכנה.
"אתה בא?" שאלה כבדרך-אגב.
"כן" ענה ושם גופיית סבא ואת הג'ינס.את החולצה כרך סביב צווארו.
נועם התעוררה לקול הציפורים המצייצות, וראתה דרך החלון להקת ציפורים אשר עפה צפונה, מתכוננת לחורף המתקרב.
היא נזכרה באותו הלילה, בנשיקה המטריפה.
היא נזכרה בשיחה הנעימה והמתוקה לאחר הנשיקה :
הפעם היה תורה להגיד ווֹאווּ.
"לא נתת לי לסיים את המשפט" אמר
"הייתי כל-כך נבוכה, חשבתי שזה מה שיקרה" ענתה.
"את האמת, גם אני הרגשתי כלפייך משהו. משהו קטן ולא מוגדר. ואז את באת ונישקת אותי והבנתי מה זה. זה הדדי."
הם ישבו מחובקים ושמחים, וכשהסתכלו בשעון, השעה כבר הייתה קרובה ל-1.
"אני חייבת לזוז, יש מחר בית ספר." אמרה נועם
"כן אה" ענה.
והלכו בחזרה הביתה.
זה היה אחד הלילות הטובים של נועם, והבלתי נשכחים.
היא הציצה בשעון- 07:26
"רעבק, אני מאחרת".
מאי ורן יצאו מהמונית בסביבות 1 בצהריים.
"אז איפה אתה גר?" שאלה.
"באיזור של הבתים הגבוהים,שמה-"אמר והצביע.
"אההה.. קרוב!" שמחה.
"אני גרה פה" אמרה והצביעה על הוילה שהייתה מ' ספורים משמאלם.
הם נפרדו ופנו לכיוונים שונים, אך כעבור שניה צעק רן-
"תתקני את החצאית נראה לי רואים לך את כל התחת!!!" הוא צעק את זה בקול רם,מידי.
מאי הסתכלה על החצאית, היא הייתה בסדר גמור.
היא התסכלה סביבה וראשים של בנים הציצו אליה מכל עבר.
"כלב" סיננה וצחקה.
בשעות אח"צ, נועם רועי ומאי החליטו להפגש.
לרועי ולנועם היה משהו חשוב לספר למאי. הם ביחד.
הם נפגשו בגן השעשועים הקטן ליד ביתו של רועי.
מאי הגיעה 5 דקות לפניהם וחיכתה להם על הספסל.
הם התקרבו אליה בשילוב ידיים ובחיוכים אחד לעבר השני.
מאי הבינה מיד שמשהו קורה
"יש לכם משהו לספר לי?" שאלה
"כן" ענו ביחד וצחקקו.
"אנחנו ביחד" ענו ונישקו אחד את השני.
"יוו מזל טוב!!" קראה ונישקה את שניהם
אך הרגישה הרגשה מוזרה בבטן, כאילו משהו לא בסדר, משהו לא שלם.
אולי כן היו לה רגשות כלפי רועי? אולי קינאה?.
היא ניסתה לגרש את המחשבות האלה מהר מהראש, הרי לא תקנא. הרי היא המושלמת,לא נועם.
הם ישבו, צחקו ודיברו.
נועם הודיעה שהיא חייבת לזוז לאירוע משפחתי כלשהו והשאירה את מאי ורועי לבדם.
"אז רועי..." התחילה לומר.
"איך זה שאפילו לא חדשתי שאתה אוהב את נועם?" שאלה.
רועי חשב כמה שניות ,מתלבט מה לענות.
"כי.. אני לא" ענה.
"לא הבנתי, אתם חברים לא ??" התבלבלה.
"כן אנחנו חברים, אבל אני לא מרגיש אליה משהו" ענה
מאי התבלבלה עוד יותר.
"אזז..-"התחליה לומר, רועי קטע אותה.
המשך פרק הבא.
(*אני חייבת לציין שמדובר על נערים בסביבות גיל 16-17.)