מבראשית ועד לתחתית

מילים ומעשים הם שני  קטבים שונים. הדרך לחבר ביניהם היא ארוכה ומסובכת, כנראה, אולי אפילו גדולה עליי בכמה מידות.

כל הבטחה לאחר מתקיימת

כל אחריות כלפי אחר מתרחשת

רק מה שקשור אליי, אני מרפה, נותנת לדברים להשמט ולהתפזר על הארץ.

אפילו הסיבה אינה ידועה לי, והדבר האחרון שאני רוצה שיקרה, זה להשמע אובדת עצות.

אבל האמת היא שהמצב לא מזהיר פנים. הבלבול מוחלט.

הפחדים משתלטים עליי והופכים אותי לחרדה יותר ופחות משוחררת

אינספור תסריטים על מותי ועל מותם של קרובי משפחתי היקרים לי מכל מתרוצצים בדמיוני. הדמיון לא פוסח על פרטים והתסריט הופך למציאותי ממש.

אני כועסת על עצמי ומזכירה לי את סלידתי מבכיינים העומדים באותה נקודה מבלי להתקדם הלאה. אני מזכירה לעצמי את לו סלומה וחשה ריחוק כה גדול מהערכים שאין לי כח ליישם.

אין לי כוחות להכריח את עצמי

וכל מאמץ נראה לי כמו סבל של ממש.

הלוואי שמשהו כבר יקרה מעצמו.