מבראשית ועד לתחתית

יותר ויותר אני מוצאת עצמי מתנערת מהרבדים הלא באמת חשובים לי (שכן חשובים לסביבה) ולא מוצאת את הסיבה האמיתית לכך.

אני רוצה להאמין שזה נובע מהשינוי שיצרתי לעצמי לאחרונה. שהפעם לא מדובר בעוד מחשבות סרק, אלא בהארה של ממש. פירושה לרכז את המחשבות הטהורות, כפי שהן, ולשים אותן במרכז החוויה שלי. במרכז ההתהוות.

אני זכורה לעצמי כילדה הרפתקאנית, מלאת מרץ ואמביציה. רציתי להצליח בכל. 

הלימודים ביסודי היו כל כך שוליים בעיני. אף פעם לא עניינו אותי ממש. לולא אמי שלחצה בעורקיי, גם לא הייתי לומדת למבחנים (עם זאת, הייתי מתייחסת למבחנים כתחרות בין בני כיתתי, והייתי שואפת לקבל ציון טוב משלהם). מה שעניין אותי היה לצייר קומיקסים, לכתוב שירים, להביט בכוכבים,  להטות את קרני השמש החודרות בעד זכוכית המגדלת, להמציא קייטנות לילדי השכונה, ליצור משחקים חדשים, להתחרות בריצה עם ילדי כיתה ו' הגדולים ממני בשנתיים, ועוד המון המון דברים אחרים. עד תחילת התיכון הייתי טובה בכל מה שעניין אותי. באמת ניצחתי.  כל עוד ידעתי שאני מסוגלת, הייתי עושה זאת.

התקלה ארעה במעבר לתיכון. קבוצת בנות (שכנראה קינאו בי על כישוריי) הייתה נטפלת אליי בלי כל סיבה ממשית. זה, והמעבר הלא נוח לשכבה גדולה פי כמה ממה שהיינו, העמידו אותי בפני מציאות חדשה.

מאז, למעשה, נעשיתי מפוחדת. הדרך המשוחררת בה נהגתי, מצאה לה מקום מסתור. כיוון שהכח שלי היה פנימי, ואת הפנימי הסתרתי מעיני כל, יצא שהכח שלי לְעולם לא ליווה אותי. לא במקומות בהם הייתי זקוקה לו.

בהתבגרות שלי, האמנתי למה שאמרו לי. שהחיים הם X ו- Y. אמנם לא הייתי מתבגרת טיפוסית, אבל רציתי להיות שם, כי האמנתי שזו הדרך הנכונה לחזור למסלול תקני. הייתי מבולבלת מכל מה שעבר עליי, ובחנתי את חיי באספקטים שונים של הדעת.

קצת לפני שהתגייסתי, נוכחתי לדעת שאני מנסה להצמד לנורמות חברתיות רק משום שאני מפחדת ליצור לעצמי מסלול הליכה משלי. כי אני לא יודעת איך לעשות זאת, כי לא קיבלתי תמיכה לזה מהסביבה (אלה שכן תמכו, תמכו במילים בלבד, כאילו לא האמינו בזה בעצמם), כי המחשבות שלי מבולבלות ולא ידעתי לאיזה כיוון אני רוצה לפנות. 

מספר שנים אחרי, ואני עדיין שוחה בבלבול האיום, בין כל הדרכים שיש לעולם להציע.

לקח הרבה זמן עד שהאסימון נפל והבנתי שהדרך הנכונה ביותר היא הדרך המשוחררת. יש מספר דרכים להגיע לאן שאני רוצה להגיע. ומכאן שכל דרך יכולה להיות נכונה, כל עוד אלך בה ולא אסתייג ממנה באמצע.

כשרוצים לכוון את כלי הירי למטרה, זה הכי גרוע לעמוד ולחשב סטיות. הכי נכון להקשיב לאינטואיציה, לבטוח בה, להרגיש את הרגע ולירות בשניה שמרגישים מוכנים. ברגע שצצה מחשבה אחת על "מה אם-" - השאר מגיעות בשרשרת, ומאבדים את הרגע.

אז ממה אני מפחדת כל כך ?