מבראשית ועד לתחתית

אתה עייף, סחוט לא פחות מהקליפה של התפוז שהיה לפני שהפך למיץ תפוזים עסיסי במטבח של השכן, מפשיט את המיטה למחצה ונכנס לתוכה. (ולפני שעוד משהו פה מתחמם,) אתה פתאום קולט שכבר עברה שעה ורבע ועוד טרם שקעת בעולם הסוריאליסטי של הדמיון הפורה שלך. כבר שינית את כל התנוחות, כבר הספקת לשחזר במחשבות את כל ארועי היום, אבל כל נשימה שמתיימרת להכיל טיפה של רוגע, גוררת אותך אל תוך עולם משונה שכזה. אתה יודע שמשהו מבפנים מכאיב לך, לא משהו שאפשר להצביע עליו. מנסה לזכור את האנשים שפגשת לאחרונה, אבל רק אותן דמויות לא הגיוניות בעליל שבות ומציפות את החלל השחור שנוצר עקב סגירת העפעפיים. הן מטרידות אותך, מאיימות עליך, לעתים גם מדברות איתך ופולטות הרבה שטויות. אבל אתה נסחף יחד איתן ואין לך מושג מי צודק יותר, ההגיון שלא שייך לך, או אותן דמויות הזויות. נגרר לקו אופק בלתי ידוע, ותשוקה עזה פוקדת אותך, תשוקה לכאב. מבולבל, רק רוצה שזה ייגמר, הסיוט הממשי הזה שבכל לילה (מה צריך לעשות כדי למנוע ממנו לבוא?). אתה כבר יודע שגם הלילה הזה לא יעבור בקלות. עכשיו רק נותר לך לנסות להבין למה אנשים מרשים לעצמם לחטט באף בכזו הפגנתיות בעת ההמתנה לירוק שברמזור, ולקוות להירדם במהרה.