"
התכוונתי לכתוב לעצמי, אך מאחר וכבר הצצתם בכל דבר שקיים בחיים שלי, הורים יקרים, הפנייה הפעם היא אליכם. קשה לחמוק מעיניכם העוקבות באובססיביות, כך זה נראה.
הורים טובים אתם, לא אכחיש. דואגים להכל מבחינה חומרית, "שלא יהיה חסר דבר". אך איזה מן דבר זה להתכחש לצרכים הנפשיים? הלא אין החומרי והנפשי מרכיבי אותו גוף? ואם נקלעתי לבעיה, התטפלו בה בדרך הלא מקובלת, שתוצאותיה עשויות להוביל להרס ולאבדן?
התכחשות היא אינה פתרון, בטח שלא דרך התמודדות. להשליך את דרך ההתמודדות שלי לפח ע"י ההתכחשות זו הינה טעות חמורה. והרי שאינכם יודעים אודות הבעיה שפקדה אותי. אינכם יודעים עליה דבר, ובכל זאת בטוחים, ללא הצדקה, בדרך שלכם המבוססת על חוסר המודעות ועל פרמיטיביות קמעא.
אל תטיחו בי האשמות מסוג זה או אחר. לא בי, ולא באנשים איתם אני מדברת. אף לא באינטרנט, שמהווה מקום חמים אליו אני ניגשת כאשר נקודת האור האחרונה נמלטת מטווח ראייתי. שם, באותו כלי תקשורתי משחית (כפי שאתם מכנים זאת), אני בוררת את האנשים איתם יש לי אפשרות לבוא במגע וירטואלי, ונעזרת בהם. קשה לי להעזר בהורים שבמקום להקשיב, מעדיפים לחפש את האשמים, ובמקום לנסות לעזור, מנסים להוביל אותי לדרך ללא מוצא. על כן אני מעדיפה לחפש את אותם חברים מקוונים אשר יודעים כיצד לעזור לי להעביר את אותם רגעים נטולי תקווה.
חסרה לכם ההבנה. בזאת אינני מאשימה אתכם, אך הנכם שוללים מראש דרכי עזר אפשריות, בעוד הדרך השגויה נראית לכם נכונה ביותר. ומאין לי זאת? לא נדע דבר מבלי לברור, לחקור ולדבר. ככל שנעמיק באותו נושא, כן נרחיב את ידיעותנו באותו עניין. הטעות שלכם, היא שבמקום לחפש את התשובה הנכונה, שלפתם את התשובה שרציתם למצוא מההגיון האנושי שחנן אתכם האלוהים ברגע היוולדכם. בורות מובילה לשטות, כידוע. וכהצדקה לדבריי, אוכל להוסיף אמרה של אהרון ברק בעניין גילוי האמת: "החלפה חופשית של רעיונות היא האמצעי היחיד לבחון את דעותינו והשקפותינו. ההתמודדות בין רעיונות אמיתיים, אמיתיים למחצה ושקריים עשויה לחדד ולבסס את הדעה הנכונה". קטע זה נאמר בעניין גילוי האמת כאחד מההצדקות לחופש הביטוי, אמנם הוא משקף גם את העובדה שללא מחקר, שיח ורכישת מידע כזה או אחר בעניין אותו נושא, לא נגיע לאמת הנכונה.
על כן, אל לכם להיות יהירים. אל תשללו דבר או תשפטו אותו בכלים הישנים שלכם, שהשימוש בו עלול להוביל לתוצאה לא רצויה. בטרם תחליטו על דרך כלשהי, התקדמו הלאה עם מחשבתכם- נסו לשער מה תהיה התוצאה, תוך כדי לקיחת כל האפשרויות בחשבון.
אך האשמה נופלת על ביצוע ההחלטה שלכם שנבעה מחוסר הידיעה. מתוך כך שבחרתם לבצע לפני ששקלתם. על כך שהאשמתם בטרם בטחתם, ובטרם ביררתם אפשרויות נוספות. וכאשר אתם קונים מוצר יקר כלשהו, אתם לא מבררים מחירים בראשית, בודקים את תכונות המוצר בדקדקנות ופתוחים להצעות נוספות? מה קרה שהפעם כשלתם בעצם החיפוש? האם חיי אינם יקרים כמו אותם מוצרים? הם שווים סקירה אודות תפקודם, וחיי לא? או שמא, רק עם החומרי יודעים אתם להתמודד, ואת הקיום הנפשי הפקרתם לשווא? במה שונה הנפשי מהחומרי, שזכה בהפרש כה עצום ביחסכם?
כל זאת שואלת אני את עצמי, בנסיון למצוא תשובה שתסביר את נפילתכם בנסיון הכושל לעזור לי. אתם, לעומת זאת, תשאלו את עצמכם את אותן שאלות ותנסו לחשוב מה אתם עוד יכולים לתקן.
והאם השלכת כתביי לפח אינה ביטוי עקיף לבקשתכם שאדחיק? הדחקה, יודעים מהי? אבן שושן מגדיר: "הדחקה- הדיפה והעלמה מן התודעה". האם זה אומר שאין ביכולתה של הבעיה לשוב ולפעול בתת המודע? מודעות היא השלב הראשון בפתירת הבעיה, זאת למדנו כולנו במהלך חיינו. כתיבת הדברים שמציקים לי היא הדרך באמצעותה אני מקלה על עצמי, ומעבר לכך, היא הטיפול שלי בעצמי. אין טעם לאגור דברים המכבידים על הלב או לתת להם לפעול בתת המודע, אחרת, הם מתפרצים בדרכים פחות שגרתיות. בנוסף לכך, רצוי שתשימו לב, את הדברים שמגיעים מבפנים לא ניתן לסלק באמצעות הביטוי החיצוני שלהם. כדי לטפל בבעיה, ראשית, יש לגשת ליסוד שלה ולראות מה גרם להווצרותה.
וגרוע מכך, גזלתם ממני את הפרטיות. פגעתם באחד הערכים המרכזיים בחיי. חוסר האמון שלכם בי שבר את האמון שלי בכם. ויחד עם זאת, שבר גם אותי מבפנים. עוררתם בי תחושה של נרדפת. שלא משנה מה, תמיד תציצו, תמיד תהיו בין הדברים שלי. עוררתם את הצורך שלי להסתיר, ועם זאת, את הידיעה המתסכלת שכל עוד אני פה אתכם, אהיה רדופה על ידכם.
זאת ההתבגרות שלי, להזכירכם. איש מאיתנו לא מטיל ספק בהיותו של גיל ההתבגרות כמקור לחוסר האונים בו אני שרויה. ישנן עדויות לכך שהמעבר הכמעט חד מילדות לבגרות, נושא עמו בלבול רב ומשברים אין ספור. האנשים, הסיפורים והאתרים החשופים בפניי לא הם האשמים במצב. אם יש אשמים- לא נדע מי הם לעולם. תרדו מהם ותנו לי לחיות את חיי, לצד המשבר שאני חווה. ושוב, מדובר באותו נסיון הדחקה. החיים הוירטואלים לא שונים בהרבה מהחיים שמחוץ למחשב. כך או כך, אני חשופה לאותם גורמים. והיכן ההגיון העומד מאחורי האיסורים בקריאת דברים מסוימים, או בכתיבת דברים מסוימים, או בניתוק האינטרנט? אם יש דברים שמעניינים אותי משום שאליהם אני מתחברת יותר- אני אמצא אותם כבר. אם לא באינטרנט- בדרכים אחרות. מה הטעם בלהגביל, כאשר לא שם טמון הפתרון? והרי שהמשבר הזה הינו חלק מתהליך ההתפכחות שלי, כסעיף בתהליך ההתבגרות. הגבלה לא תתרום לשיפור המצב, אלא להיפך, תוך כדי הצטברות של כעסים על ההגבלות המקוממות.
זו ההתבגרות שלי, עליי למצוא את דרך ההתמודדות שלי ולהתמודד עם הבעיה, כך שבעתיד אדע כיצד למנוע אפשרות של בעיות דומות ואחרות להשפיע על חיי בעצמה רבה. שכבר יהיה לי את עצם הנסיון ביד ולא אצטרך לחוות את הסבל הרב בשנית. ההגבלות האלה והן החדירה הבלתי רצונית לחיי, הן אלה שמשחיתות ומכבידות על המצב שמכבר קשה לי איתו.
לא אחת נאלצתי אני להתמודד אתכם בזמן משברים משפחתיים או עצמיים, לצד הקושי שבדבר. הפעם אני מבקשת שתנסו זאת אתם, תתמודדו אתם איתי כפי שהטבתי אני לעשות בעבר אתכם.
אני כבר לא ילדה קטנה. הלימוד האינטנסיבי שלכם של "לא להיות תלויה" עשה את שלו. את התלות בכם אני יכולה לנתק בדרך כלשהי. אני לא מבטיחה לעצמי שיהיה קל, אך אין זה בלתי אפשרי - האדם הוא יצור עצמאי מטבעו. ואני יודעת שתעשו הכל בכדי להקל עליי ועל אחי. אני יודעת שאני ותומר חשובים לכם יותר מכל דבר. הולדתנו מילאה תפקיד חשוב בחייכם, תפקיד משמעותי בחייו של כל אדם רגיל, אותו הוא מנסה למלא בכל דרך שהיא- הלא הוא המשך קיום הדור. אנחנו פה, בעולם נטול משמעות מיסודו, אך בעל תפקיד רב עצמה שיבטיח את קיום האנושות- כפי שסבא מנחם ז"ל היה אומר- "לדורי דורים".
אם אתם חולקים על דעתי בעניין כלשהו, אל תהססו לדבר עמי על כך. זה יהיה עדיף על פני לפצוח בעוד צעד מטופש שיגרום לי להרגיש ברע ויעורר בי את הרצון להתנתק מכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
