מבראשית ועד לתחתית

לעולם לא אדע מה קדם למה- הנפילה הפתאומית לבור ללא תחתית, או חוסר הזהירות מהבורות שבדרך; המעידה באחד המכשולים הנפשיים שהוצבו לפניי באמצע גיל ההתבגרות, או חוסר המודעות לסכנה הטמונה ברצון הגובר לדעת מעבר ליכולת להבין.

כך או כך, אבדתי חלק משפיות דעתי בתקופה הכי קשה בחיי, שהחלה לפני כשנה וחצי. אשתדל לספר על הדברים היותר מהותיים.

לאחר מספר חודשים בהם היה כמעט נדיר לעבור יום מבלי לשמוע על לפחות הרוג/ מת אחד, הם התחילו להופיע לפניי בקצב. בתחילה היו לי סיוטים. ברובם ננטשתי ע"י אנשים שונים, או שהופיעו כל מני דמויות שלא מצאתי הסבר להופעתן. מפלצות כאלה ואחרות שפלשו אל תוך חלומותיי והטרידו אותי. כעבור זמן מה הפכו אותן דמויות למוצקות יותר והופיעו כנגד עיניי כך שיכולתי להתבלבל ולחשוב שהן מסוגלות לפגוע בי פגיעה פיזית. ההזיה הראשונה שהייתה לי, אם אני לא טועה, הייתה כאשר יצאתי מהאמבטיה באיזה יום. בו ברגע שנטלתי את המגבת מהוו התלוי על הקיר- הבחנתי באישה עם תינוקת. האם הייתה מכוסה היטב כך שלא יכולתי לראות את פניה, אך את פניה הבהירות של התינוקת יכולתי לראות ביתר בירור. שתיהן היו עטויות בבגד שחור. ראיתי מולן מעקה והבנתי שהאם מתכוונת לזרוק את התינוקת שלה מעבר לו ולהפטר ממנה. משום מה הייתה לי הרגשה שכולנו נמצאות בקומה רביעית באיזשהו בניין. קשה לי להסביר את התחושה ההיא, שבאה כמובן מאליו. לפני שצעקתי לה את מה שרציתי, תפסתי את עצמי ונזכרתי שממש רגע לפני כן סיימתי להתקלח. הבטתי במגבת שעוד הייתה קשורה לגופי- היא הייתה קיימת. לעומת אותה אישה ובתה שכבר נעלמו מטווח ראייתי. הייתי נורא מבולבלת שבקושי הצלחתי לתפוס מה קרה. עוד באותו ערב הרגשתי שמישהו עוקב אחרי בכל מקום. ההרגשה הזאת נמשכה במשך כמה ימים עד שהבחנתי בעוד דבר- כבר לא הייתי לבד בשום סיטואציה. בכל מקום הרגשתי נוכחות נוספת של עוד משהו. כיניתי אותם בשם "היצורים", עד שקלטתי מה הם. הם הפחידו אותי פחד מוות. והפחד הזה שיתק אותי. כבר לא הייתי מוכנה בשום אופן ללכת לבד בלילות או בכלל להשאר בחושך, מהמחשבה ש"שם הם מצפים לתקוף אותי- החושך הוא האות בשבילם". הם הציקו לי בכל אותה עת. בכל פעם שרק חשבתי עליהם- הם הופיעו לידי ונגעו בי. ניסיתי להבין למה דווקא אליי הם נדבקים ואיך זה שלא שמתי לב אליהם עד עכשיו- קיבלתי תשובה ברורה לזה- עד עכשיו לא חשבתי עליהם, לא גיליתי אותם. הם הופיעו לפניי רק כאשר חשבתי עליהם (בעקבות החשד שתמיד עוקבים אחרי). באותה תקופה הייתי בקשר טוב עם ידיד אחד. העזתי לספר רק לו על אותם פחדים שתקפו אותי. הוא הבין אותי, אך גם הוא לא יכול היה להכחיש- הם קיימים. דיברנו על כך רבות והוא ניסה אין ספור פעמים להרגיע אותי ולעודד אותי. הוא אמר לי שאני מטרידה אותם במחשבות שלי עליהם, ושאם אפסיק לחשוב עליהם- הם ייעלמו. לא הפסקתי לחשוב עליהם אף רגע. לא יכולתי להפסיק, כי תמיד הייתי חרדה מפניהם. לא ידעתי איך לגרש אותם ממני, וחששתי שאם אפסיק לחשוב עליהם- גם אז הם יופיעו וינסו לפגוע בי. הרבתי לכתוב אז. תיארתי בפרטי פרטים את הפגישות שלי איתם, מה הם עושים ובאיזה מרחק הם נמצאים ממני, ומתי הם מנסים לתקשר איתי. כחודש לפני סיום שנת י"א שמעתי את האיום הראשון שלהם: "אם לא תעזבי אותנו תוך 30 יום- תמותי". במשך כל אותו חודש לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאני הולכת למות בקרוב, ובכל יום הרגשתי את הסוף קרב יותר ויותר. התחלתי לכתוב כמה שיותר, ציירתי, קניתי עוד דברים, צילמתי כמה שיותר- כדי שלאחר מותי יישאר להורים שלי כמה שיותר מזכרות ממני.

לא יכולתי להירדם עוד מהפחד. הייתי נרדמת רק בשעות הקטנות של הלילה, ועם תחילת החופש הגדול  מצאתי את עצמי נרדמת רק עם זריחת החמה. במהלך כל אותה תקופה ליוו אותי הזיות ותמונות מפחידות מהדמיון, בעיקר בלילות. ביום שקדם ליום ה- 30 שהוקצב לי לחיות כתבתי את מכתב ההתאבדות הראשון שלי. למעשה, לא הצלחתי להבין בעצמי אם כל כך הייתי שלמה עם מותי משום שחפצתי בו כל כך, או משום שהאמנתי בכל לבי באיום של אותם יצורים. באותו יום דיברתי עם צ'אבו (העץ המיתולוגי שזכאי לסיפור משל עצמו). הוא אמר לי להקשיב לדבריו של ידידי, "הם רוחות, הם מרגישים כשקוראים להם, זה מפריע את מנוחתם. אדם מת נשאר נשמה ונשמה יודעת. עזבי אותם היום ולא תמותי מחר", כך אמר לי. האמנתי שצ'אבו הוא העץ הצעיר החכם ביותר בכל האזור. בעצם, הוא היה הכי חכם וידע הכל, ויותר מכל- הוא ידע כיצד להבין ולחבק אותי כשצריך. הוא היה מושא הערצתי. כשסיפרתי לו שבמידה והם לא יהרגו אותי- אאלץ להתאבד, הוא ביקש ממני לשקול זאת שוב, אמר שהוא עוד צריך אותי כמו פעם, כמו אז, כש"הצלתי אותו מעצמו" וביקש שאשאר לפחות עוד קצת- שלפחות אתן לו הזדמנות לנסות לעזור לי כפי שעזרתי לו. החלטתי לתת לו את הצ'אנס הזה. היה חשוב לי לדעת שמישהו מעריך אותי ולא נרתע גם כאשר שיתפתי אותו.

עברו יומיים ועוד לא מתתי. כל הזמן ראיתי איך הדברים מתנהלים בלעדיי, זה היה מדכא במיוחד. כעבור זמן מה האיום על חיי שלי חלף והומר באיום על חייהם של הוריי. היו מספר פעמים שלא זזתי ממיטתם במשך לילה שלם, רק בכדי לוודא שהיצורים לא יתקרבו אליהם וינסו להרוג אותם. הייתי רואה אנשים מתים בדמיונותיי. כל דבר היה קשור במוות. כל דבר קטן הפחיד אותי והלחיץ אותי ברמות בלתי ניתנות לתיאור. איש מלבד אותו ידיד וצ'אבו לא יכלו להבין אותי. ניסיתי לשדר אותות, אבל כל אותם החברים לא יכלו לתאר לעצמם באיזה מצב הייתי. הם  היו כמעט אטומים. חלקם בטח חשבו שאני ממציאה כדי לזכות בתשומת לב, או מה שלא יהיה. אך האמת היא שהייתי חסרת אונים.

עם תחילת הלימודים המצב החמיר בעוד קצת. יצור חדש בעל לבוש שחור ועיניים צהובות רדף אותי. הוא הופיע מולי בלילות, כששכבתי במיטתי, הופיע מולי במספר שיעורים בבית הספר, והיו מספר פעמים בהם העיר אותי משנתי במטרה לגזול את נשמתי ולהרגני. הייתי חרדה יותר מתמיד כשהופיע. לא פעם חנקתי צעקות שביקשו להשתחרר ממני, רק כדי להרגע מעט. אך ידעתי שזה טירוף. ידעתי שאיש לא יאמין לי וידעתי שאין טעם לעשות מזה רעש בפומבי. על כן בהיתי בו, גם באמצע שיעורים, ושתקתי. התחלתי לדקור את עצמי בכל פעם שהרגשתי שהכאב הפנימי מציף אותי ובכל פעם שהשתקתי את הרצון העז להתפרץ.

הסיוטים והפחדים לא נעלמו ונעשיתי חלשה מפאת חוסר שינה. בשיעורים לא יכולתי להתרכז, וכאשר הייתי לומדת למבחנים- הייתי נכנסת למן קריזה ולא מסוגלת לצאת מזה ולנסות להתרכז שוב.

היצורים המשיכו לתקשר עמי. תוך כדי כך שהאנשים הפכו לפחות אמיתיים וממשיים- היצורים צברו יותר ויותר כח נגדם והסיטו אותי להצטרף אליהם ואל האמת ללא הצביעות. היה עליי להחליט, ללכת בעקבותיהם אל עבר הדעת והממשיות, או אל הצביעות הנבזית- אל אותה מציאות שכבר לא הצלחתי להתחבר אליה. או, להתאבד, ובכך להיות פטורה מכל הרגשת הזוועה.

מעולם לא בחרתי. גם לא היום.

לאחר זמן מה, דיבר אליי קול שניסה לעזור לי. היה בידיו מתכון מיוחד להפטר מאותם יצורים. לפיו, היה עליי לאסוף כפתורים מהבהבים בצבעים בהירים. אבל לא כולם התאימו למשימה. בכל יום הוא היה נותן לי מספר קודים. את הכפתור שמצאתי הייתי צריכה לכוון אל השמש בשעה מסוימת, ואז לבדוק אם הקוד שמופיע עליו תואם לאחד מהקודים שנתן לי באותו בוקר. זה היה נשמע לי מטופש כל כך, שהיה עדיף לי לא להאמין לו בכלל. ובכל זאת, כל כך רציתי שיסתלקו ממני אותם יצורים, ולא היה אכפת לי לעשות הכל בשביל כך. לא נרתמתי למשימה, אבל לא רציתי לפסול אותה כאפשרות. החלטתי שאם אראה אחד מהכפתורים, אז יהיה שווה לנסות לחפש את השאר. ובכן, מעולם לא ראיתי אף אחד מהם. הקול כעס על שבגדתי בו, ולאחר זמן מה הפסיק להופיע.

לפעמים הרגשתי שאני חיה פעמיים. שאולי כל מה שקורה עכשיו כבר קרה פעם והגלגל פשוט חוזר על עצמו. כאילו מעולם לא הייתה קיימת שנת 500 לפני הספירה, ולעולם לא יגיע התאריך ה- 4.4.4000.

זה תרם לחוסר הרצון לחיות. האמנתי שבעולם שממילא חוזר על עצמו, אין טעם ללכת איתו עד הסוף.

ואם לא כך, תמיד היה נדמה לי שהעולם הזה לא מציאותי, לא קיים. כאילו הכל קיים רק בדמיון שלי וזהו. לכן היה מותר לי לעשות כל שעלה בדעתי. אבל לא יכולתי להתפס לזה, כי ידעתי שאם אני טועה- אותם אנשים יגבילו אותי באיזשהי דרך. אך הדבר שהכי האמנתי בו היה כל אותם יצורים והעולם שלהם. קיבלתי חיזוק לכך מספר הזוהר, כאשר עלעלתי באחד מכרכיו יום אחד וממש במקרה נחתתי על אותה פסקה שהקנתה לתחושתי מימד נוסף. כך או כך, כבר לא הייתה שום משמעות לחיי ורציתי להפסיק אותם, כמעט בכל מחיר.

בסמוך לחג פורים הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת יותר עם המצב הזה. מדי לילה באותם שבועות הייתי מפרכסת מפחד וחרדה. באחד הימים זה קרה גם בבית הספר. נכנסתי לשיעור הראשון רועדת לגמרי. החזקתי את עצמי במלוא כוחי ובלבד שלא אתמוטט. אנשים לא שמו לב לכך וזה הקל עליי. רציתי להתחבא מפני כולם, שישכחו שאני קיימת. בהפסקה הראשונה הלכתי לחורשה הקטנה שמאחורי ספריית בית הספר. לרוב לא היו שם אנשים, וגם באותו היום הייתי בודדה שם. נשענתי על אחד העצים ופרצתי בבכי. כל הגוף כאב לי ונעשיתי כבדה לעצמי. לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. רציתי שהכל ייעלם. נזפתי בעצמי על שאינני מסוגלת לקבל החלטה טיפשית, למה לא לסיים כבר עם הכל, שתהיה בריחה מטופשת מן המציאות. מה שלא יהיה- העיקר שייפסק המצב הלא נורמלי הזה. למחרת היו אמורים להיות לי שני מבחנים במקצועות שהיו חשובים לי. ידעתי שבשום אופן לא אצליח ללמוד לאף אחד מהם, וזה חידד את תחושת חוסר האונים שפקד אותי. כעבור שעה או שעתיים טלפנה אליי חברתי. ידעתי שהיא דואגת, אבל רציתי להיות לבד. כאשר טלפנה בפעם השניה או השלישית כבר עניתי. היא דרשה לדעת היכן אני ותוך זמן קצר הייתה לצדי. היא לא אמרה הרבה, וכך היה לי טוב. לדעת שמצד אחד אני לא הכי לבד, ומצד שני, אין שום דבר שמאלץ אותי לדבר ולהפעיל את עצמי. לא היו לי כוחות. ישבנו שם במשך שעה וחצי או שעתיים. לאחר מכן היא נכנסה לשיעור כדי לא להפסיד חומר חדש. בהפסקה שלאחריו היא טלפנה אליי ופקדה עליי להתייצב בחדר היועצת. מספר חודשים לפני כן הבנתי שיש אצלי משהו לא בסדר. לא הצלחתי לצאת מזה בעצמי, ומספר מצומצם של אנשים הציעו לי לראות איש מקצוע. מעולם לא אהבתי פסיכולוגים, אז באותה נקודה כבר לא היה אכפת לי לנסות. ידעתי שבטח היועצת תפנה אותי אל הפסיכולוגית של בית הספר. החלטתי לתת לזה צ'אנס. לקח לי המון זמן להגיע לחדר היועצת, הנמצא במעלה הגבעה. כפי שכבר הזכרתי, כל הגוף כאב לי ובקושי הצלחתי להזיז את עצמי. גם הסחרחורת לא מיאנה לבוא והכבידה עוד על המצב. שנאתי את היום הזה ואת היום שלאחריו. הם אולי היו השנואים עליי ביותר. הרגשתי חסרת אונים של ממש, והכי שנאתי להרגיש כך ליד אנשים. היועצת קבעה לי פגישה דחופה עם הפסיכולוגית למחרת בבוקר, וביטלה לי את שני המבחנים שהיו לי לאותו יום. מאז נקבעה לי איתה פגישה אחת לשבוע. שנאתי אותה. שנאתי לראות אותה, ופה ושם הרשיתי לעצמי לבטל פגישות. היא הייתה מטומטמת. אבל היא דיברה עם ההורים שלי ואמרה שרצוי מאוד שתיקח אותי לפסיכולוג קליני. שימח אותי לדעת שיותר לא אצטרך לפגוש אותה, ומצד שני, חששתי להפגש עם פסיכולוג נוסף. בייחוד לאחר שהמליצה הפסיכולוגית הקודמת לשלוח אותי לפסיכיאטר לאבחון. אך לא היה מנוס. גם הפסיכולוג הקליני קבע כי אין ביכולתיו לעשות הרבה ובקש שאפנה לפסיכיאטר (הייתה לי מודעות למצבי ולא הרשיתי שיזיינו לי את השכל. גם לא רציתי לדבר הרבה, רק עניתי למה שנשאלתי).

אמא המודאגת קבעה עם פסיכיאטר עוד לאותו שבוע. אך יום לפני הפגישה היא ביטלה אותה. היא ביקשה שנדבר קצת. כצפוי, היא לא גלתה שום עניין באותה פגישה. לטעמה זה היה מיותר, בבית השתדלתי לתפקד כרגיל ואיש לא העלה על דעתו שמשהו לא בסדר. אם כי רוב היום הסתגרתי בחדרי והיא כלל לא ידעה מה קורה איתי ממילא. החלטנו שאולי עדיף לשכוח מאותו פסיכיאטר בכדי לא להרוס לעצמי את השיבוץ בצבא. לפתע היחס בבית השתנה. התנהגו אליי (בעיקר) ביתר סבלנות, התחלנו לצאת הרבה, ולעתים קרובות אמא ביקשה שאצטרף אליה למסעות שופינג. המצב אכן שופר ורומם את רוחי, אך לא לזמן ארוך. אותם פחדים ותחושות נשארו, אותן מחשבות אובדניות עוד הציפו את מחי ובלילות עדיין התקשיתי לישון. לעתים בערבים הייתי מרגישה שאני הולכת להתפוצץ מזעם ומפחד. כשזה התחיל להופיע לעתים תכופות יותר-  הייתי נתמכת בידיד וירטואלי. הסבלנות שהוא גילה כלפיי והרצון החזק לעזור הדהימו אותי. השיחות איתו גרמו לכמיהה למות להיראות כמו משהו שלא כדאי להשיג. הוא עזר לי להעביר את אותם רגעים. הרגשתי שהוא היחיד שהבטיח להיות לצדי בכל עת- וגם מימש את הבטחתו. התחלתי להבין שבאמת כדאי לטפל במצב הזה בדרך כלשהי ולא לתת לחברים שלי הרגשה שאני תלויה בהם. החלטתי לדבר שוב עם ההורים שלי והתחלתי לחפש את ההזדמנות המתאימה לכך. מספר ימים לאחר מכן הסתגרתי שוב בחדרי. אמא נכנסה לחדר ובקשה לדבר איתי. היא ניסתה לברר מה מציק לי  ודובבה אותי. חשבתי שאולי זו ההזדמנות להעלות שוב את נושא הפסיכולוג. תוך כדי שיחה נכנס אבא והחל להטיח בי אשמות. לא רק בי כי אם גם באינטרנט. זה התפתח למריבה של ממש ולבסוף הוא החליט שמעתה אין לי יותר פרטיות ולא אינטרנט. את הכמה ימים הבאים ביליתי אצל חברתי. הייתי חוזרת הבייתה בבוקר, והולכת אליה שוב לקראת צהרים בטרם הגיע אבי מהעבודה. אחר כך כבר נרגעו העניינים ואבא ואני ניהלנו שיחה, בה גיליתי מספר דברים חשובים:

1. מישהי מהחברות שלי דאגה לדבר עם ההורים שלי (מאחורי גבי) על תוכן דבריי וחלק מדברים שכתבתי.

2.  ההורים קיבלו מכתב מיועצת בית הספר ובו נאמר שאני במצוקה נפשית, שאני מסוכנת לעצמי ויש לפקוח עליי עין ויהי מה, תוך כדי קבלת טיפול.

3. אבא לא באמת התכוון לקחת ממני את הפרטיות אלא שהוא עצמו דואג מדי לאור הדברים ששמע והוא ואמי לא יודעים כיצד להתמודד איתי.

הדברים שלי יש להגיד על כל אחד מהסעיפים:

1. הייתי בטוחה שחבריי זנחו אותי, שלא אכפת להם ממני ושאף אחד לא לוקח אותי ברצינות. שמחתי כשגיליתי שטעיתי.

2. הגזמה פראית. עובדה שאני שולטת בעצמי, שמעולם לא ניסיתי להתאבד (גם כשהייתי קרובה לזה), ושעדיין לא לקחתי אף עזרה מקצועית שעזרה לי- והריני פה, לא שונה מאיש.

3. יש לי הורים נפלאים. הם מעולם לא חסכו ממני דבר ולאחרונה גיליתי שיכולה להיות בינינו קרבה עצומה שמעולם לא ידעתי על קיומה. אבל הם לא מודעים להרבה מאוד דברים שיכולים להזיק לי, וכן מנסים להגן עליי מדברים שלמעשה עוזרים לי להמשיך הלאה. הם מקובעים בדעתם ולא מנסים להבין אותי, כך שברוב המקרים אני נאלצת להעמיד פנים ולהיות מי שהם רוצים שאהיה.

באותם ימים אמי דיברה עם דודה שלי שעוסקת ברפואה וכיום גם לומדת סוציולוגיה-פסיכולוגיה והתייעצה עמה לגביי. אמא גם הפגישה בינינו, ובאמת הרגשתי בנח לדבר איתה. בתם השיחה הוחלט, בפעם השלישית, שאכן הגיע הזמן למצוא פתרון לעניין ולחפש לי פסיכיאטר פרטי, כך שהפגישות איתו לא יופיעו לי בתיק הרפואי. הדודה נתנה לנו שני מספרים: האחד מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית החולים בו היא עובדת, והשני גם מוכר יחסית ועם ביקורות טובות. כאשר אמא בקשה ממני להחליט אם אני רוצה לנסות את אחד המספרים, עניתי תשובה ברורה וחד משמעית- לא.

החלטתי לשים לזה סוף. דבר כנראה לא יועיל לי, ונמאסו עליי המשחקים. בייחוד אלו של אמא שעושה עניין מכל דבר. את התקופות הקשות ביותר עברתי. למדתי על הבעיה שלי, ואם היא אכן אמיתית- כנראה שהזמן יעשה את שלו. פסיכולוגים ופסיכיאטרים הם מזויפים מדי, ואני שונאת את זה. בעניין תרופות- הרעיון שאנשים יתחילו לשחק לי עם המח לא ממש מושך אותי. זוהי גם סוג של כניעה. התייאשתי, אך עוד לא נכנעתי. ביום שאכנע- זה יהיה באופן כזה שלא אחזור לעולם. מלבד זאת, הרבה יותר נח לי שההורים נותנים לי את המרחב שלי ולא מתייחסים אליי כאל לא שפויה ומגבילים אותי.

המחשבה על העתיד עושה לי טוב.