מבראשית ועד לתחתית

בשבוע שעבר התקיימה אספת הורים לשכבה של אחי (ח'). מכיוון שאמא היא זאת שהולכת בד"כ לדברים האלה, ומפני שהיא לא הייתה פנויה באותו ערב, אבי נאלץ ללכת במקומה.

"אולי תלכי במקומי?" פנה אליי אבא.

"זה אומר שאני מקבלת את האוטו למרות שעוד אין לי רשיון?"

"לא. אני אקח אותך, אחזור הבייתה, ואז אשוב להחזיר אותך [20 ד' נסיעה לכל כיוון]. סגרנו? זה בסה"כ מפגש של שעה". (נהנה לשחק את תפקיד היויו?)

לבסוף הגענו לפשרה. הלכנו ביחד.

הגענו בדיוק בזמן- אחרי הנאום המונוטוני של מנהלת בית הספר, ובתם ההצגה נגד אלימות שהכינה שכבת י"א הפצפונים. בדיוק לפגישה עם המחנכת בכבודה ובעצמה (שגם הייתה המורה שלי לאנגלית בשלוש השנים האחרונות)

היא פצחה בדברים שלמעשה אני לא זוכרת. אחר כך עברה לשיטת הלימוד ולמגילת בית הספר, הלא היא רשימת חוקים מטרידים.

לפי דבריה, היה ניתן להסיק שמעתה יושם דגש על צורת הביטוי והכתיבה, יוחמרו במידת מה העונשים ואילו הרחמים יסולקו הבייתה. וכל מכשיר סלולארי שייתפס דלוק שמשמש את בעליו באמצע השיעור- חרום יוחרם(!).

אז ככה: בבית הספר החינוכי שלנו, שנכלל בין עשרת בתי הספר הטובים בארץ- אולי לא תמיד המורים הכי טובים (טובים? חלקם גרועים יותר מהשירים של רוני), ואילו השאר מסובבים במידה זו או אחרת, אבל בסה"כ- קשה לי להתלונן. הדרך בה מנסים לחנך את התלמידים, והמאמצים והאכפתיות המושקעים מצד המורים- מעל ומעבר. רוב התכניות ודרכי הלימוד מבוססים על הבנה, שיתוף וסובלנות. החל מתכניות הרתעה מפני הסמים, אלכוהול והעישון, ועד למפגשים עם תלמידים ערביים- ביקור ואירוח.

 שמחתי לשמוע שמעתה יטילו עליהם יותר משימות כתיבה ופרויקטים שבסופם יכינו התלמידים מערך שיעור וילמדו את השאר אודות הנושא אותו חקרו. מלבד הלימוד העצמי שכרוך בהכנת הפרויקט שאת נושאו בוחרים התלמידים, ההרצאות מול כיתה שלמה ישפרו את כושר הביטוי שלהם ואת הבטחון העצמי שבלעמוד מול קהל. הפרויקטים ייעשו בקבוצות של שניים עד ארבעה תלמידים, וכל אחד יתרום את חלקו בחקירה ובהצגה מול הכיתה. בסוף התהליך כל ילד יקבל ציון אישי, וקבוצתי.  

כחלק מהפרויקט, תגיש כל קבוצה גם תוצר הממחיש את אופי חקירת הנושא; את שאלת החקר והמסקנות אליהן הגיעו במהלך העבודה. דרך כזו מעוררת חשיבה יצירתית ומעודדת את התלמידים לדבוק ברעיונות מקוריים אשר עונים על מאפייני עבודתם.

מה גם שעצם עשיית הפרויקטים בקבוצות קטנות תורמת לבניית קשרים חדשים בין תלמידים ומאלצת אותם להפעיל שיקול זעת בבחירת חברי הקבוצה בפרויקט הבא. (מי שבאמת יתעקש לקרוא עוד על שיטת הלימוד הזו, שיקרא כאן, תחת הכותרת "דיאלוג יצירתי")

מה שכן הציק לי בכל הפגישה, הייתה דרך הצגתם של קבוצת אלון. הנמנים בקבוצת אלון הינם חניכים אתיופים שגרים ממש בבית הספר (בפנימייה). כאשר הציגה אותם המחנכת להורים, היא נזהרה בדבריה והבהירה שמדובר בתלמידים טובים שעברו מבחנים רבים בכדי להתקבל לבית הספר. ועוד הוסיפה להזכיר מספר פעמים שעליהם לעמוד בדרישות של בית הספר ולא ייתכן שיורידו את הרמה של שאר התלמידים.

עד כדי כך חלשים האתיופים מאיתנו?

כל דבריה נועדו להרגיע את ההורים פן יחששו לילדיהם מהקרבה לתלמידים האתיופים (לא היו הורים אתיופים בקהל). מה כל כך מרתיע באותם אתיופים, כך שגם כיום יש הבדל עצום כל כך במעמדם מול מעמד הלבנים בקהילה? הכל באמת קשור לסטריאוטיפים חברתיים?