06:30, השעון מצלצל. מתריע על כניסתו של הבוקר ה- 6,378 לחיי. בפיהוק רחב שולחת ידי ומגששת מתוך עייפות עד שנתקלת במלבן הכחול שבעוד רגע יוציא אותי מדעתי. מכבה את המכשיר, מסתובבת לצד השני ועוצמת עיניים בחזרה. "רגע, לא שבת היום. צריך לעבוד. לעזאזל." אני נזכרת, ומתרוממת ממיטתי באדישות.
אותה סצנה בדיוק בכל בוקר (למעט שבת). היום, להבדיל, קמתי עם חיוך קטן. חיוך שאומר: "היי, אתמול קניתי שמלה שרציתי, והיום יש לי עבודה, ובקרוב אקבל משכורת (ראשונה) ואז אוכל לקנות עוד דברים שאני רוצה, ואמלא את האלבום לאחר שאפתח את התמונות, ומחרתיים אני יוצאת עם החבר'ס (או לפחות עם שניים מהם) ואז ביום שישי אנו מתכנסים במסיבת הגיוס של הילה, ועוד מעט בעוד כחודש- חודש וחצי יהיה לי רשיון ובעבודה בעצם לא נורא כל כך. אתמול אפילו הזמן עבר די מהר. ו..."
פה זה נגמר. שוב חל שינוי קיצוני ממצב של אופוריה לדכאון מוחלט. פתאום נזכרתי שהדברים הנעימים האלה בעצם לא מחזיקים אותי מספיק זמן. הם נעימים לזמן קצר, והשמחה נעלמת. אולי כי הדברים שיותר חשובים לי, לא קורים. ההוא שחזר מחו"ל הפסיק להתקשר אליי, וזה שהחלטתי שאני ממילא לא רוצה- לעתים די קרובות אני נתקפת בגעגועים אליו, והידיד הכי טוב שלי- הפסיק להיות הידיד הכי טוב כי פתאום לא מעניין אותו שום דבר חוץ מעצמו. וניסיתי להתעלם מהפאק הזה שלו, אבל זה בלתי אפשרי. והזכרון שלי לא רוצה לחזור למיטבו, וזה מטריד. וכל אותם כאבים חוזרים ומציפים אותי.
ובכל זאת, החלטתי לשמור על מצב רוח יציב. דקלמתי לעצמי שוב ושוב את משפט הפתיחה של הבוקר, ללא הואיל. אחרי התארגנות קצרה, פתחתי את דלת הבית וגיליתי ששום דבר כבר לא יהרוס לי את הבוקר. הרעננות הזאת, השלווה, האווירה של הבוקר, מי יכול לעמוד בפניהן?
הגעתי לביתה של חברתי. ברכתי אותה ואת אביה (המסיע) בבוקר טוב ונכנסנו שלושתנו למכונית הבורדואית שלהם, אל עבר היעד הבא, הלא הוא מקום עבודתנו.
כן ירבו בקרים אופטימים J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
