מבראשית ועד לתחתית

כן, שמתי לב שאני כבר בקושי מעדכנת. זה כנראה בגלל שבקושי יש לי זמן לעצמי.

שלשום נסעתי עם ליאת להופעה בתל אביב (מטעם ישראכרט, לרגל 30 שנות קיומם). לא התלהבתי מי-יודע מהנסיעה, כי את רוב הזמרים שהוצגו בהזמנה, אני לא אוהבת. אבל נסעתי. הגענו לרכבת של 8 ורבע. הופתענו כשגילינו שאנחנו היחידות בגילנו (היו עוד איזה שלושה זקנים) שמחכות לרכבת הזאת. והנה, מספר רגעים לפני שהרכבת הגיעה, נכנס לו בחור צעיר (בשנת הצבא לחייו), חייך אליי (החזרתי לו חיוך, נו) והתיישב בספסל שלנו. דווקא עשה רושם של בחור נחמד. שאלתי אותו אם גם הוא מתכנן לנסוע לאותה הופעה, והוא הנהן לחיוב. החלפנו עוד כמה משפטים עד שהרכבת הגיעה (ואיחרה בשלוש דקות! באמת אפשר לתבוע אותם על זה?) ואז כבר התפצלנו, איש איש לדרכו (אולי קצת חבל).  

הגענו אל תוך המון גועש בהמוניותו, נמנות עם הנקודות האנושיות המרכיבים שטיח אנשים רחב ועצום בגודלו. במשך השניות הראשונות הופתענו,בשניות הבאות עיכלנו מה הולך שם, ואז כבר היינו בתור לכניסה. וקיבלנו שי צנוע- תיק (עם פרסומת של ישראכרט, כמובן) ובתוכו שלל של ממתקים ושני בקבוקי מים מינרלים (דווקא נביעות?!).

בעקרון לא ראינו כלום ממה שהלך על הבמה, כי ישבנו פחות או יותר באמצע (עשרה קילומטרים מהבמה, בהגזמה פראית) בחלקה של המוני זקנים שהקיפו אותנו מכל עבר, אבל היו כשניים עשר מסכי ענק שאפשרו לנו לראות (ולצלם) מה מתרחש שם.

באמצע המופע, כך ללא אזהרה מיותרת, הותזו עלינו מספר טיפות מלמעלה. כבר ציפינו לסערה שטופת מים, אבל היא יותר מאחרה לבוא. האיש שמלפנינו, שכנראה הרגיש גם הוא בשתיים-שלוש טיפות המים, החל לרטון: "בואנה, השירים האלה מרדימים אותי... ולמה, לכל הרוחות, אנשים יורקים עליי?" ליאת ואני הבטנו אחת בשניה, וצחקנו, בתקווה שהוא לא העלה בדעתו שאלה אנחנו שיורקות עליו.

קצת אחר כך, בסוף קטע האופרה של אחינועם ניני כאשר הסירה את הכתר שעל ראשה, החליט השיער המסורבל שלה להתפס בכתר ולא לצאת על אף מאמציה. "מאסטרו! בוא תוציא לי את הכתר מהשיער" אך כיוון שהמאסטרו לא ידע לתלוש כתרים, אחינועם תלשה את השיער במקום. והקהל פרץ בצחוק.

ולקראת הסוף, הגיח איש ארטיקים מאיזשהו מקום (הומה אנשים), והחל לצעוק בקולי קולות. אנשים החלו להתווכח איתו ולבקש שיהיה בשקט ולא יפריע עוד, וכנראה שהוא נעלב:

"טוב, אז אני הולך", אמר.

"תלך" -איש מהקהל

"אשעמפלנצקבוחלצגלילןכ אני הולך, אני הולך"

"תלך!" -איש אחר מהקהל

"אבל אני הולך!"

"ש-לוםםםםם!!!" אישה מהקהל, שלא יודעת אם לצחוק או לבכות.

הוא הלך. נס.

אותי זה באמת הצחיק.

ואז הסתיימה ההופעה. ובגלל שעכשיו לכל אחת מאיתנו היו שני בקבוקי מים והם הכבידו עלינו, שתינו כמה שיותר. התוצאה הייתה: כובד על שלפוחית השתן (בעיקר של ליאת שהצליחה לשתות בקבוק שלם).  אז בתכנון היינו אמורות לצאת מהכניסה, היכן שנמצאים פחי ההשתנה הכימיים. אבל מבלי לשים לב, הלכנו עם העדר.

"מי, אנחנו לא בכיוון בכלל" אמרה ליאת.

"בטח בכיוון, מה זאת אומרת לא בכיוון?"

 "אבל אנחנו עושות את כל העיקוף. רצינו לצאת משם"

"לא נורא, אנחנו בחצי הדרך. מפה גם היציאה. נגיע לאותו מקום"

"אבל- " היא מתחילה לומר, ומפסיקה

"אנחנו כבר ממש קרובות ליציאה"

"היי, ליאת! לא אמרנו שאנחנו מחפשות את השירותים?? הם נעלמו!"

"ומה אני מנסה להגיד לך כבר שעה?"

"שאנחנו מושפעות מהזרם ולא הולכות כנגדו?"

אבל היא העדיפה שלא לחזור להתחלה, אלא ללכת לתחנת רכבת. רק שהיא הייתה מפוצצת בכל אותם המונים שלא באו ברכבים הפרטיים. אז ויתרנו. ואז אבא הגיע לאסוף אותנו. ועצרנו בתחנת דלק.לא זו הקרובה כי אז היינו נתקעים בפקק. ולא אכלנו פיצה. די.

בכל פעם צצות נמלים חדשות על השולחן שלי. יש לי הרגשה שהן יוצאות מהמקלדת. לא