מבראשית ועד לתחתית

בלבול אחד גדול שבולע אותי, יורק, ואז שוב מכיל אותי. אבל בעיקר פחד שמשתלט ומשתק, מונע בעדי לספח את התקווה לה אני מייחלת כבר הרבה מאוד זמן. וזה מתיש. הכל מתיש מדי, בעיקר העובדה שאני לבד כל כך, למרות שהרבה אנשים יטענו אחרת.

אין פתרון אמיתי, עליי להשלים עם המצב הרעוע. כזה הוא גזר הדין. וקשה לי להודות באמת, שאני כל כך מתוסכלת, מסתובבת סביב עצמי במעגלי הייאוש שסיגלתי לעצמי מבלי להתכוון. והלבד הזה, גם הוא מעיק, בעיקר הידיעה שהוא היחיד שנוכח לצדי בכל רגע נתון.

אתכם הסליחה על הפוסטים נטולי האופטימיות ומלאי הייאוש. הדבר היחיד שנותר לי הוא לפרוק חלק מהתסכול שמצטבר.