מבראשית ועד לתחתית

זה לא שמישהו ידע להשיב אי פעם, על "מה", או "למה". הכל מחפשי תירוצים, אך בכדי למצוא את האחד המתאים שייחשב כ"סיבה". וכיצד ייתכן מצב בו איש יירצה לעזוב את עולמו, ולא יימצא אחד שיוכל לעזור לו בדרך הנכונה המתאימה לו ביותר? מאין הגענו כולנו, שאין ביכולתו של איש להביא לכדי שיפור מצבו של האחר, והרי שאם נמצאות הבעיות, חייב הפתרון להתקיים. ואמנם, נמצאים פתרונות לרובם, של הבעייתיים פחות (אם נחליט לכנותם כך). ומה על חסרי המוצא האמיתיים, אלה שבאמת נואשו מכל טיפול אפשרי? האם מדובר בדבר המקביל בצורתו המופשטת לאהבה? יש כאלה שמוצאים את שלהם, ואת אלה שנותרים בודדים עד סוף חייהם. לא משום שלא יכלו להביא עצמם לכדי קשר רציני אחד ולכסות על הבדידות הגלויה לעין, אלא משום שבכל אותן פעמים בהם ניסו, ניצב לו מכשול בפני הקשר אותו התחילו. או שאולי, באמת לא התאמצו מספיק, לא עשו כמיטב יכולתם להשיג את הקשר האולטימטיבי בעיניהם. או קשר בכלל, שיגדיר אותם כ"שייכים" לבן/ת הזוג, שיכניס אותם לקבוצת ה"לא בודדים".

כך שלמעשה ניתן להשוות את הבדידות הנפשית לבדידות המעשית. אותו סף שמחזיק את האנשים שלא מצאו אהבה טהורה ואמיתית, אך מצאו קשר לטווח הארוך שיחזיק אותם כלא בודדים, מקביל לקבוצת הבודדים שכל שהם מייחלים לו- הוא הקץ לחייהם. אותם אנשים אשר הדבר היחיד שיחזיק אותם, אולי, יהיה ההבנה, הנסיון עצמו לעזור- ולאו דווקא הטיפול שיוציא אותם מהמצב אליו נקלעו.

כיצד ייתכן, לכל הרוחות, שלא קיים דבר שיוכל להוציא אותם משם, מהמבוי הסתום אליו נקלעו כל אותם בני מזל מחורבן, שרבים נוטים לזלזל בו כל כך מחוסר הבנה מוחלט!?

איך זה, שכולם מדברים על החשיבות העילאית הארורה של החיים עצמם, אבל איש לא לוקח על עצמו את האחריות ועוזר לחברו, ונשאר לצדו עד אשר ייצא מטווח הסכנה? איש לא יוזם, או מנסה מספיק. אחרת, לא היינו מגיעים למצב כזה.

ולמה, אני אמורה לדאוג כל כך ולפחד שהאיש יפגע בעצמו, למרות שאני בכלל לא מכירה אותו מעבר להיכרות וירטואלית שטחית, יחסית, בזמן שהחברים שלו מקלים ראש בעניין?

לדבר זה תמיד קל, אך גם קל להתחמק מאחריות. התדרדרנו לתרבות בזויה, שהדבר היחיד בה שיודעים להעריך הוא הכסף. כנראה שאת ערך החיים המקורי אבדנו, ועוד ערכים בסיסיים כמו מוסר.