מבראשית ועד לתחתית

לא שציפיתי להתעורר בבוקר ולגלות אותו חי. אבל זה גם לא שהשלמתי עם העובדה שכל כולו מת מבפנים. הוא כנראה תמיד היה מת, אבל עוד לא מת מספיק כדי שהאחרים יאמינו בכך. עוד לא קבור מתחת לאבן הנוקשה, אבל מת מספיק רק בשביל עצמו. כדי להוכיח לעצמו, שהוא לא יהיה מסוגל להיות יותר חי לעולם. שאותה שלמות שמרכיבה את האדם הנורמלי, לעולם לא תשוב להתנחל בתוכו, להתרכז לכדי גוש אחד של תקווה, ולנצח את הייאוש הכבד. לא שאין לו בסיס, לייאוש הזה. יש לו בסיס, והוא יציב ביותר. כזה שלא נותן לי לשכוח שהוא יציב יותר מיסודות של בניין בעל 7 קומות לפחות.  בניין כזה, שיכול לעזור במימוש הכוונות של חלקנו הקטן, אם מטפסים אליו גבוה ומגיעים לקצהו...

ככה זה, כשאנשים פותחים את הדלתות, והמבנים ריקים. אז רק הם מצטערים, ומתנצלים, ובוכים בכי מר, ורבה היא מידת כאבם. רק שהם לא ידעו כמה הזדמנויות היו להם כדי להציל את המצב. אנשים לא לומדים. לא לא. הם עושים טעויות, וחוזרים עליהן. שוב, ושוב, ושוב, ושוב... כמו פזמון של אחד השירים המתנגנים מדי יום ב-99 אף.אמ.  הם לא יודעים, כמה קשה היא הבדידות, כשחווים אותה על אמת. כמה מכביד הוא הייאוש על האדם הנושא אותו. והם מתעלמים.

ואז חוזר הפזמון השני. איש מת. ואיש מת. ואיש מת. מת מבפנים, מת מבחוץ. מת מבפנים, ומת מבחוץ.

ואז יש ערימה של מתים, ואנשים צוחקים מכאב בשמץ של אירוניה, ולא יודעים מי זרק אותם לשם. הם תוהים, ומתייסרים, ובוכים וכואבים שוב. ומטיחים את האשמה בפני ההוא שלמעלה, זה שרבים צוחקים עלינו באומרם כי הוא איש הצדק. רק שהם לעולם לא מעלים על דעתם, שהם אלה שזרקו את קרוביהם, באותו רגע שסרבו להושיט יד לעזרה...