מבראשית ועד לתחתית
נקודות ראות הן כהסתעפות שבילים וביניהם שביל הזהב אליו אנו חפצים להגיע. רק באמצעות בחירה אמיתית, המבוססת על שקילת רעיונות ואמצעים, נוכל להיות שלמים עם החלטותינו. |
| 10/2005
בלבן הגדול הזה
לפעמים אני מוקסמת ככה. מכל כך הרבה דברים. זו תחושה מוזרה שאין לה הסבר. אני כמעט עוצמת עיניים ורואה פתאום שהכל לבן. אז אני מבינה שזהו השלג, שנמצא רחוק רחוק מכאן, כי כאן במרכז לעולם לא יורד שלג. אני רואה שתי נקודות קטנות באופק שמתגלות כשני אנשים- איש בן, אישה בת- ככה מהלכים, כשזרועותיהם משולבות זו בזו. אני תולה בהם מבטים ישירים ותוהה, מה שניים קטנים כמותם עושים בכל הלבן הזה, הטהור והמאיים כאחד. אבל הם בכלל לא שמים לב אליי. אומרים שכאשר בוהים באדם, הוא מבחין בכך תוך רגעים אחדים, אם לא מיד. והם, הם רק עסקו בשלהם, כאילו התעלמו בכוונה מקיומי. או שבכלל, היו שקועים באושר העילאי שהסב להם, הלבן הגדול שמסביב. והם צחקו. בחיי, כמה שהם צחקו. היה לה צחוק מתגלגל כזה, שלרגע העלה בי חיוך. חיוך של מן אושר עילאי כזה, שלא ממש שייך לי, אלא שנסחפתי בו בטעות. ואחריו בא גל של דמעות. לא ממש הצלחתי לשלוט בזה, זה האושר העילאי ההוא, שצף כנגד הרגלי הגוף שלי- שהביא עמו את הבכי הזה. זה כנראה היה בכי של געגוע, ושל עצב, ושל כאב, ושל תחושה לא מובנת. של חוסר בהירות וערפל כבד שמשתלט. מן מערבולת כזאת שלא הצלחתי להדחיק, או לפענח. אבל רציתי רק להמשיך לעמוד ולהביט בהם. פתאום הבנתי שאנחנו רחוקים כל כך. שלא סתם הם לא ראו אותי, הייתי כמעט נחבאת מפניהם. הם כלל לא ידעו שאני שם, האמינו לי. משהו קסם לי בנוכחות הזאת של שניהם. לבד, בלבן הגדול הזה. שתי נקודות לא כל כך ברורות, מהמקום בו ניצבתי, עם כל כך הרבה אהבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
