מבראשית ועד לתחתית

אמא ספרה לי לפני כמה ימים שפרצו לבית של סבתא בסוף השבוע שעבר. גנבו, כן. התוצאה: חוסר באוכל לארוחת השבת החגיגית (7 ביצים, קופסאות שימורים, חלה, בקבוקי שתיה ועוד דברים בסגנון).

ו.. בלאגן שלם במטבח.

הם לפחות היו מקוריים והצליחו להעלות גיחוך מפי.

לי וליוליה יש סידור הסעות קבוע לעבודה. אבא שלה מסיע אותנו, אמא שלי מחזירה.

שלשום אמא נזכרה להודיע לי (באותו יום) שהיא בכלל הולכת להזכרה של דוד שלי ולא תוכל לאסוף אותנו. יוליה כמובן נלחצה ישר וקצת רבנו. ובכל ריב כזה אני מגלה חלק נוסף על אופיה. זה קצת מדכא, לגלות עוד ועוד צדדים שליליים על אותו אדם. (אנחנו לא מרבות לריב, אבל בכל זאת).

כאשר לא הצלחנו לסנג'ר מישהו לנסוע איתו (היו לנו בערך ארבע אפשרויות, שירדו מהפרק כלאחר יד), נפלה עלינו ההחלטה לנסוע באוטובוס שיוצא מנתניה רק ב- 16:40 ואמור היה להגיע בסביבות עשרה ל- 5 לתחנה בצומת של היישוב בו אנחנו עובדות (בעוד שאנו מסיימות לעבוד ב- 4).

אנחנו מחכות, ומחכות, ומחכות... ושום אוטובוס עם הקו הרצוי- לא עובר. לעומת זאת, כאחד עשר מכוניות צפרו לנו וכמעט שעצרו. לפתע נעצרת מכונית, מלאה ערבים כמה מטרים אחדים מאיתנו. יוליה מבוהלת כליל, חוששת ליומה האחרון בהיותה בחיים בגלקסיה. "פסס.. יוליה!", אני קוראת לה. היא מצדה מסוגלת להמשיך לעמוד, קפואה במקומה, בוהה בפחד בערבי הפותח את החלון הקדמי וצועק משהו לעברנו. "יוליה, היי!" היא מסתכלת עליי סופכלסוף, וספק אם היא קולטת משהו ממה שאני אומרת לה. "אם את לא רוצה למות או לפחות להיאנס היום, תשתדלי לא למשוך תשומת לב". כבר יכולתי להעלות בדמיוני סרטי פעולה, אינספור, דבר ששעשע אותי, למרות שידעתי באופן ברור, שאף אחת מהתכניות שלי להגן על עצמי לא תוכל להגן עליי, בטח לא על יוליה, מחמישה גברים ערביים- במידה ומטרתם היא אחת. מיד אחרי שהיא הפסיקה לשלוח להם מבטים תמוהים, האיש סגר את החלון, והחבורה החלה לנסוע.

איכשהו, הסיטואציה הצחיקה אותי, בעוד לבה של יוליה פעם בחזקה (גם אני, רק שלא נלחצתי. תודה לאל, הדמיון לא משאיר אותי לבדי אף פעם ומכין אותי למצבים כאלה).

עמדנו לצד הכביש הסואן, מפוחדות. עם עט ביד (אני קצת פרנואידית. עד לפני זמן לא רב הייתי לוקחת עמי אולר לכל מקום. עכשיו אני מסתפקת גם בסתם דברים חדים. אפילו עט, במידה ואצטרך לנעוץ אותו באחת העיניים של התוקף). ואף אוטובוס לא בא. (לבינתיים הספיקו לעצור עוד שתי מכוניות שחשבו שאנחנו רוצות טרמפ). אני מטלפנת לאבא. הוא באזור, כבר סיים לעבוד. 10 ד' והוא מגיע. השעה כבר 5 ורבע לערך. ואין אוטובוס. אם זה היה בתל אביב, הייתי מבינה אם היה מדובר בפקקים. מוזר..

היום בעבודה חשבתי שאני הולכת לצאת מדעתי לחלוטין (משום מה, כשאני אומרת את המילה הזאת בע"פ, תמיד יוצא לי "לחתולין". השפעה מעין הדג, או קושי לשוני? טרם עליתי על התשובה). בד"כ שומעים אצלנו 99 אף.אמ, כי הרדיו לא קולט כמעט שום דבר אחר. היום, כשלא הייתי היחידה שנמאס לה מהתחנה האדיוטית, המונוטונית והשפלה הזאת, הוחלט (עדיין במיעוט קולות) להעביר תחנה. אפרת (הבת של הבוס שעובדת איתנו), בעת שניסתה לחפש תחנה אחרת, גלגלה וגלגלה את הגלגל הקטן, עד שהוא נתקע. כאופייני לאפרת, היא התרזה עליו, ובמקום לגלגל לצד ההפוך- תקפה אותו. התוצאה: מתג שבור, ורדיו מופעל על תחנת "ירושלים", או מה שלא יהיה. אז במקום לסבול משירים מונוטוניים רדודים שאני שונאת במיוחד, סבלנו ממגוון רחב של שירים מונוטונים ירודים בסגנון מזרחית(!!1), שאני שונאת עוד יותר במיוחד(!!).

העליתי קילו וחצי במהלך השבוע האחרון. עכשיו אני שוקלת 44.6. אני מנחשת שזה לא רע במיוחד, כי גם ככה אני קצת בתת משקל. אבל, ברגע שיש עליה, יש גם ירידה. אז עוד נראה.

לעזאזל. חרגתי לגמרי מלוח הזמנים. לישון, זה מה שצריך לעשות, ובזריזות.

לילה טוב.