מבראשית ועד לתחתית

אני מפרה את ההסכמים שלי עם עצמי וחורגת מהלו"ז. כרגיל. (אבל בא לי. באמת!)

לפני כמעט חודש, יצאנו אני ועוד כמה חברים לפאב. שתינו, נהנו (טוב, חלקית. המוזיקה והשתיה היו טובים. אבל היה צפוף להחריד, והעשן של הסיגריות בקושי אפשר לנשום). ולקראת הסוף, כשעמדנו ללכת, פנה אליי אחד הגברים במקום והחל לדבר איתי. מסתבר שהוא עבד פעם במקום בו אני עובדת; הגיע יחד עם שאר אנשי כוח אדם שמגיעים בכל פעם שיש לחץ בעבודה. אני לגמרי לא זכרתי אותו, אבל הוא איכשהו זכר אותי. דיברנו קצת ונפרדנו לשלום.

היום שוב הגיעו כח אדם, והוא ביניהם. הוא היה נראה לי מוכר למדי, ובשלב כלשהו שאלתי אותו. הוא הנהן והוסיף חיוך, עוד לפני שהספקתי לסיים את השאלה. את ההפסקה השניה העברתי בשיחה איתו. הוא אדם נחמד, בסה"כ. והוא עובד ב"ארומה". "תבואי לשם בהזדמנות, נדאג לך", אמר, ואני רק חייכתי והוספתי הנהון קצרצר. כשהגיע הזמן ללכת, הוא הוסיף: "אני עובד שם בכל ימות השבוע, למעט רביעי ושישי. בעיקר בערב", ושלח קריצה.

אתמול סיימנו לעבוד כ- 40 ד' לפני הזמן. ואני כבר קבעתי שיעור נהיגה ל- 4. אז התיישבתי לי באמצע הכיכר היחידה בבורגתה, שמגשרת בין שלושת הכבישים הראשיים. ירד גשם, אבל אני הייתי עסוקה בלנסח לעצמי בכתב מספר תובנות, וביניהן שתי תאוריות חדשות. פתחתי מטריה, והמשכתי לשבת. באמצע כיכר, על הדשא. באופן קצת תמוה, בטח אנשים חשבו. אך לפתע נעצר לו רכב על ידי, ובו איש ראסטות, ששאל אם במקרה ראיתי כלב לבן בסביבה. אבל לא ראיתי. הוא המשיך בדרכו. כשתי דקות לאחר מכן, הגיח כלב גדול ולבן לאזור. הצטערתי על הפספוס, וקיוויתי שאיש הראסטות ימצא אותו לבסוף. אחרי הכל, המושב לא גדול יותר מדי.. כעבור מספר דקות התחלתי ללכת אל עבר הצומת, שם חיכה לי המורה לנהיגה. בדרך עברה מולי מכונית קצת מוכרת, עם איש ראסטות נוסף. לפתע נפל האסימון. אבל אז כבר היה מאוחר מדי... (זה לא הגיע לפספוס שלישי. אין גלידה, מי).  

ועוד מסוג הדברים שקורים  לי, בד"כ:

לפני כמה זמן קניתי בושם חדש (אמור אמור). כשפתחתי אותו, גיליתי שעל הלחצן הזה שלו, יש מן חתיכת ברזל מוזרה. חשבתי שאולי היא מונעת ממנו להלחץ סתם. אז ניסיתי. בהשמע ה"פססס" תקף אותי גל טיפות ריחניות, היישר אל תוך העין !.

מסקנה: את הנסיונות יש להשאיר לבני הבית.

אה, ואתמול הלכתי לבדוק מה הבעיה של הכספומט שלי. מסתבר שאני צריכה לחדש אותו. אבל, שכחתי תעודת זהות. תוך שיחה קצרה, נשאלתי עם אני מכירה את שושנה שלום. "בטח! היא דודה שלי" אמרתי בהתלהבות, שתראה שאני לא חשודה ותזמין לי כבר כרטיס מבלי שאצטרך לטרוח לבוא שוב. זה עבד. ומזל שדודתי מכירה את כל בעלי החנויות/ עסקים בנתניה, כולל אנשי השירות. צדקתם, באמת אין לה הרבה מה לעשות בחיים... ; )