מבראשית ועד לתחתית

אחרי כל מני פרטים לא ברורים (מסלקים את הילה מהדירה שקנתה, אמא משכירה לי דירה הרחק מהבית, אבל אני לא מתגוררת בה, ועוד כל מני שטויות),נכנסים פרטים חדשים לתמונה. אמא אומרת לי שאחי, תומר, רוצה להיות מישהו אחר. ככה בא לו, פתאום. היא אמרה שהיא ניסתה לשכנעו אותו לרדת מהרעיון, אך ללא הועיל. לכן, מה שהיה צריך לעשות זה להרוג אותו ולהכנס להריון מחדש, על מנת ש"הנפש" שלו תכנס לגוף חדש. כעבור זמן מה היא חוזרת הבייתה כשבידה תינוק מגודל (גבוה מדי, כמו ילדים בני 3), רזה מדי, ומכוער משו. אני מסתכלת עליו ונחרדת. כיצד יכל לצאת תינוק מכוער כל כך. אמא אומרת שזהו "תומר  החדש", שעליי לכבד אותו כי זה מה שרצה- להיות מישהו אחר. אבל אני לא מוצאת ביצור המגודל את תומר שלי, האח הקרצייתי, הנודניק והנהדר כל כך.. אני שונאת את היצור הזה ורוצה להכחיד אותו ולהחזיר לעצמי את אחי האמיתי. אבל הידיעה האירונית מחלחלת לפתע לתודעתי, ואני כמעט מוכנה לרצוח מישהו. איך יכול להיות שאפשר להרוג מישהו והוא יחזור להיות עצמו, רק בגוף אחר?! זה מטופש ולא הגיוני בעליל. ובכל זאת, המציאות החדשה הותירה אותי באותו מקום טרגי.

אני נוסעת באופניים וחושבת על זה. חושבת על תומר היקר לי, שאפילו לא נפרד ממני. נזכרת בכל מני דברים שהיינו עושים כשהיינו ילדים. ואני מתגעגעת עד אין קץ.

אני מגיעה למקום כלשהו, בו יושבים מתן ותם, כשהם משוחחים עם מישהו לא מוכר על פוליטיקה. אני מתיישבת ליד תם, ומתחילה לבכות. הוא כתגובה, שולח יד ומחבק אותי, מבלי להביט בי אפילו. אני מסתכלת עליו כרוצה להגיד לו דבר מה, ופולטת: "אח שלי מת", ומתחילה לפרוץ בבכי.

הוא מביט בי, עיניו עצובות לשמע הבשורה המרה, ומחבק אותי קצת יותר חזק, מבלי לומר דבר. דקה לאחר מכן הוא קם מהספה הגדולה, ונעלם באופק. בא לי למות. ואני כבר מתכננת את זה מבלי לחשוב יותר מדי. רק עוד כואב לי על ההורים.

אני מתעוררת. מנסה לעכל את זה שאחי עוד בחיים, והכל כפי שהיה. ובוכה. פורקת קצת ממה שבפנים, כל מה שאיים לצאת בדרכים לא שגרתיות במיוחד.

ואז אני תוהה מה פשר התנהגותו של תם, שם בחלום. האם באמת כולם נוטשים אותי, אחרי שאמרו את שלהם וזהו?