מבראשית ועד לתחתית

למה אני לא לומדת.

כנראה שהמעבר עדיין חד מדי, אאלץ להשתמש בו בהדרגתיות. אנשים טובים לא קיימים יותר. יש ביניהם טובים, אולי, אך לעולם לא יהיו טובים מדי. לעולם מלוא האכפתיות שלהם תישמר לעצמם.

לפני ימים אחדים נקבע הדייט השני שלנו. בחור  חביב למדי מאיפושהו בדרום. החלטנו להפגש "באמצע", כך שתל אביב הייתה למקום האולטימטיבי. בתכנון היינו אמורים להפגש בטיילת, אך כיוון ששנינו לא מתמצאים יותר מדי באזור, החלטנו שיהיה הכי קל למצוא אחד את השני בעזריאלי. כעבור נסיעה של כחצי שעה ברכבת, הייתי אמורה לרדת בתחנת "השלום" (הלא היא תחנת עזריאלי), אולם רגעים ספורים קודם לכן, (כאשר ברקע נשמע הכרוז: "התחנה הבאה: תל אביב מרכז!") טלפנתי אל ליאת ושאלתי אותה כיצד אוכל להגיע לאחר מכן לטיילת, מעזריאלי. היא ענתה שבשביל להגיע לטיילת, הכי טוב שארד בתחנת מרכז ומשם אקח אוטובוס, שהרי תחנת "מרכז" שופעת באוטובוסים, בעוד שלעזריאלי מגיע אוטובוס פעם בנצח נצחים (בהשוואה למרכז, כמובן). והנה הרכבת עוצרת, ומצד שמאלי מתנוסס שלט ענק עם הכתוב: "מרכז". האממ... "לרדת, או לא?" אני שואלת את ליאת בחצי היסטריה, תוצאה של הלחץ של אותו הרגע. "תרדי, תרדי!" היא מפצירה בי, ואני בדמיוני מדמה חבורת נרקומנים מעשנים במעגל וחנון אחד בצד, שכולם מיישמים עליו את משמעות הלחץ החברתי. "אבל אני לא אמצא את עצמי שם, אהיה אבודה!" אני קוראת לעבר הסלולרי הקטן שבצדו השני עומדת ליאת, שמרגיעה אותי, בטון שליו להפליא: "את לא, את לא. את תסתדרי, נו". "אני על המדרגות! לחצות?!" אני צווחת לה בטלפון, כמי שעתידה לבצע הכרעה גורלית ובלתי הפיכה. "תחצי!" אני חוצה, יורדת במדרגות רגע לפני שנסגרות הדלתות מאחורי. רגע של חושבין עם עצמי רומז לי שהמקום מוכר. אכן הייתי שם. אני לא אבודה לגמרי. זה היה הזמן להודיע לאיש על השינוי הקטן בתכנית- אין עזריאלי, הוא מחוץ לעסק. המוני אנשים הציפו את המדרגות הנעות, והרעש ההמוני כמעט שהקשה עליי להבין מה הוא אומר. בתם השיחה, בחור שעמד לידי (נראה כבן 24 [משום מה כל אנשים הזרים שיוצא לי לדבר איתם מתגלים כבני 24 !]) פנה אליי: "תגידי, לא נראה לך מוזר, כל הקטע?" אני שולחת לו מבט תמוהה, וחושבת לעצמי מה לעזאזל יכול להיות מוזר? מה כבר עשיתי הפעם(!), והוא ממשיך: "לבושה כתום, מדברת באורנג', אחלה פרסומת! לדעתי, את יכולה לעשות מזה עסק נהדר". צחקתי. המשכנו לדבר עוד קצת תוך כדי הליכה, ממשיכים את השיחה המתחכמת, שהלכה והפכה רצינית קצת יותר. כמה מטרים לפני היציאה, הוא הציג את עצמו והושיט לי את ידו ללחצה. הוא עשה רושם של בחור חכם ומעניין. וזה רק על פי השיחה המאוד קצרה שהייתה לי איתו, כך שאולי אני טועה. לרגע הצטערתי על שלא המשכתי ללכת איתו עוד קצת ולצאת ממש מהתחנה, ככה היה עוד סיכוי שהוא יבקש מספר, או שאני אעשה זאת. נדמה היה לי שהעצירה הפתאומית שלי לא אפשרה לו. ואני הרגשתי פתאום רגשות אשמה קלים, שכן הייתי בדרכי להפגש עם האיש. אני עוד קצת מצטערת, אבל לא נורא.

טלפנתי אל האיש. הוא טרם הגיע לאזור. ביקשתי ממנו במפורש לרדת בתחנת "מרכז", אלא שהתעלמתי כליל מחוסר הודאות שהוא אכן נוסע ברכבת. כך יצא שהוא הבין שעליו לרדת בתחנה המרכזית.. לא נותרה לו ברירה אלא להשמע לעצתי- לקחת אוטובוס נוסף. רק שלא פה זה נגמר... 

"איש?" אני מצלצלת אליו

"אני בהגנה!"

הגנה???

טוב, לפחות הוא זכה בסיור היכרות.

לבינתיים, ישבתי לי בצד הדרך והמשכתי לקרוא את "כשניטשה בכה" (ספר מדהים!) פה ושם ניג'סתי לליאת ותם בטלפון. הוא הגיע. אז רק יכולתי לחוש בהקלה מרובה. חששתי שהרגע לעולם לא יגיע. כיוון שהיה עלינו לעזוב את המקום בסביבות 11 (אוטובוס אחרון לו ורכבת מאספת לי), והשעה הייתה בערך 8 וחצי, הגענו להחלטה שיהיה חבל לבזבז זמן על עוד נסיעות לטיילת, והחלטנו לפצוח בטיול רגלי באזור. התהלכנו, שוחחנו, צחקנו, חצינו כבישים סוערים שלא במעבר חציה, ואז מצאנו פיסת דשא עגולה, שהיא מעין אי תנועה. הוא לא ממש התלהב מהרעיון לשבת בתוך אי תנועה, שבסמוך לו עוברים שני כבישים סואנים ועוד כביש פחות סואן. אבל כנראה שלא הותרתי לו ברירה, ותוך דקות אחדות כבר התמקמנו שם. הייתה שם מן שלווה משונה, מיוחדת, לצד ההמוניות שבמקום. היה בזה משהו שהקסים אותי, משום מה. אחר המשכנו לטייל באזור, מבלי לדעת את הדרך חזרה. זה היה קצת מטריד, היות ועל הזכרון שלי אני לא יכולה לסמוך. בסביבות 10 וחצי היה עליו לשוב לתחנת האוטובוס ממנה הגיע, בכדי להספיק את האוטובוס שייקח אותו הבייתה. נפרדנו בחיבוק ידידותי, חמים ונעים, והוא הודה שזה היה קצר מדי, ובודאי נפגש ליותר זמן בפעם הבאה. אז עשיתי את דרכי לתחנת הרכבת, בנסיון לתפוס את הרכבת של 22:37. משנוכחתי לגלות כי אין טעם למהר, וממילא לא אספיק אותה, הרשיתי לעצמי להתעכב על מספר דברים בדרך. ניגשתי אל המכונה, רכשתי כרטיס, ואז התברר שהרכבת שפספסתי יצאה ב-22:43. כשתי דקות קודם לכן. הצטערתי על הפספוס, אבל הייתי מוכנה לנסיעה המאוחרת יותר. אז מילא. ברציף, כעבור כחצי שעה של המתנה (הרכבת המאספת הגיעה ב-11:42), אותה העברתי בקריאה ובשיחה קצרה עם מישהי שנראית כבת גילי, שישבה על ידי- הופיעו שני פרצופים מוכרים. הלא הן חלי ומסכית! חיצונית הן נראות כשני הפכים. חלי, ברברנית גדולה, מותק של בחורה, ואילו מסכית השקטה, זו שמאופיינת בקור רוח וזורקת הערה כזאת או אחרת רק כשיש לה משהו חשוב להגיד. שתיהן היו לבושות מדים, בדיוק חזרו מאיזה הצגה אליה הלכו מיד אחרי העבודה (הן משרתות באותו בסיס). נשמע שהן בסה"כ מרוצות. יש גם כאלה. נו, מילא.

היום היה היום האחרון שלי בעבודה, בשל הפיכתי לתלמידה בחזרה, החל ממחר, כשאתחיל את הקורס במתמטיקה. אני עוד לא בטוחה אם זה אפשרי מבחינתי, ללמוד חומר של כשנתיים, בחודשיים. אבל נקווה לטוב.

זה היה עצוב כמעט לסיים לעבוד שם. העבודה נוראית למדי, אבל האנשים, עם כמה שלא סבלתי אותם בתחילה, התרגלתי אליהם במשך הזמן, ולמדתי לאהוב אותם. עכשיו אתגעגע. באמת כל אחד מהם היה מאופיין במשהו שונה מדי מהאחר. הם היו ממש שונים אחד מהשני. אני חושבת שאם הייתי עורכת סיקור קצר על כל אחד מהם בנפרד, הוא היה הרבה יותר מקצר, ואולי אפילו ארוך.

בדרך חזרה הבייתה ראינו קשת בענן מרהיבה, צילמתי אותה. כשראתה אמא שהמצלמה איתי, נזכרה במה שביקשה עוד בחורף הקודם- לצלם את השלולית הענקית (שנעשית לכמעט אגם קטן עם הגשמים החזקים בחורף) שחוסמת לנו כניסה יבשה לחצר. היא רוצה לשלוח את זה למועצה, כדי שסופסוף יתקנו את השיפועים במדרכה (איתם זה כמו לדבר אל הקירות).

אמא, מתלוצצת, שאלה אותי: "את לא יכולה אולי להוסיף קצת גלים לתמונה, שזה ייראה כמו ים?"

אני: "ואולי את רוצה לעמוד ליד עם בגד ים?"

יוליה, מתלהבת מהרעיון: "ונצרף סירה מגומי בצד!"

אמא: "בסוף עוד יחשבו שאנחנו נהנים מזה, ובמקום לתקן, ידרשו תשלום גם על זה!"