אלה הם שירים של חורף, עצובים, כועסים, יותר מתמיד. הם מזכירים לי שרק הם בסדר- וכל השאר לא. נותנים לי תחושה של לבד בעולם. לבד, אבל לא לגמרי לבד, כי יש לי אותם. והם מגנים עליי. כשאתה לבד מדי, אתה מרגיש בנח עם עצמך. כי כשאתה יודע שאתה לבד, אתה כבר לא מחפש אנשים לשוחח איתם, ופתאום אתה מכיר את ה"אני" השני שלך. אז אתה מבין שכן יש לך עם מי לדבר, ושבעצם, אתה לא לגמרי לבד.
ויש לך את השירים, שעוזרים להעלות רעיונות, נותנים מוטיבציה לעשות דברים מסוימים. והם שם, תמיד כשתצטרך אותם. הם לא משאירים אותך לבד אף פעם, בניגוד לרוב האנשים. וזה בכלל לא מפריע שמאחורי השירים האלה עומדים אנשים בדיוק כמו אלה שאתה שונא. בשבילך הם רק שירים, ולפעמים אתה הופך אותם לסוג של אלילים, כי הם לא בני אדם. בד"כ, אתה בוחר לשמוע אותם לפי המצב רוח. שקטים, או עצובים, או רעשניים, או כאלה שמתיימרים להיות שמחים. וכשאתה שומע אותם, אתה כבר מרגיש בסצנה אחרת לגמרי. המוזיקה שנכנסת לאוזניים גורמת לתחושת "היי" משונה, וגם אם אתה במצב רוח הכי איום שיכול להיות- אתה בסדר איתו. לא בא לך למות, ויש הקלה כלשהי, גם אם היא מאוד קטנה.
החורף, במזג אויר אפרורי ועגום, רק מקנה עוד לגיטימציה לשחרר את האפרוריות שבך לעולם שמחוץ לזה הפנימי. אתה מתגעגע לשנה הקודמת, לחברים הישנים, כי החורף ההוא עוד איכשהו עבר, ואת החורף הזה- אין לך מושג איך תשרוד. ואתה שומע את שירי החורף שלך האפרוריים שלך, העצבניים והעצובים גם יחד- ומתמלא בזעם, שמובע במבטים שלובשות פניך, ובעיקר בעיניים. בין רגע אתה נעשה לזועם ונרגז, כזה שבקושי נותר לו כח לנשום. והחברים שלך שואלים מה קרה. אבל אתה לא רוצה לענות להם, כי פתאום אתה שם לב שהם מטופשים מדי. גם אתה מטופש בעיניי עצמך, בשל היותך אדם, כמותם. רק שאתה שמת לב לזה, והם מתנהגים כאילו הכל בסדר. טיפשיים כל כך. אז אתה נהפך לזועם יותר, אבל לא בטוח שיהיה טוב להראות להם את זה. אתה מושך בכתפיים ונועץ מבט חצי עצבני, חצי מזלזל. ובתוך לבך (משתוקק למעט הבנה), חושב: כאילו שאכפת לכם. אתם, שום דבר לא אכפת לכם. כל עוד אתם על החצי השני שלא גובל עם החצי הקרוב אל הסף- במדד הדמיוני- אתם בסדר, ושום דבר לא מעניין אתכם באמת. עד שלא תגיעו לכאן בעצמכם. והידיעה- שלא משנה עד כמה תספר, ומה תאמר להם, דבר לא יגרום להם להבין באמת- מקרבת אותך צעד נוסף אל עבר הסף, הייאוש המוחלט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
