מבראשית ועד לתחתית

אתמול נפלה ההחלטה לפתוח עוד בלוג, רק בשביל לעשות קצת סדר לעצמי- לחלק את המחשבות לשניים. ומיד נדלקה נורה צהובה במחי ושאלה: "רגע! אז מי בעצם יהיה הבלוג שלך?" יומן זה הרבה יותר מ"סתם" יומן, כנראה. צריכים להחליט, ולא בקלות הדעת. 

וכאילו קול אחר התעורר בי ואמר, "מובן שזה יישאר הבלוג המקורי. החדש, אולי יש בו יותר תקוות שיעזור לי באמת, אבל זה תמיד נשאר איתי מההתחלה- וכנראה שיישאר עד הסוף המר (או, עד הרגע שאחליט לעזוב את ישרא). זה הבלוג שלי גם אם אני מחליטה להביא לו עזרה ע"י שימוש בבלוג אחר, חיצוני, שלא קשור כל כך.

הלילה חלמתי משהו שקצת משקף את אותה מסקנה. חלום שהחזיר אותי כמעט שנה אחורה, לאמצע י"ב.

מעולם לא הסתרתי שסבלתי ב"יב (וגם בי"א), בחלום, משום מה בחרתי לעבור בית ספר. מצאתי את עצמי בבית ספר דתי, שהיה בעצם מן כיתת לימוד *אחת*, ששכנה בבית הספר המקורי. ככה שבזמן ההפסקות עוד יכולתי לעבור ליד המבנה של השכבה שהייתה לי. היינו, ללא ספק, כיתה של חנוניות (רק בנות, רק בנות!). המשמעת הייתה אחרת, כולם היו מנומסות מדי, שהיה בלתי אפשרי לצחוק על משהו בשיעור. המורה ניסתה להתחבב עלינו, אבל הייתה מעצבנת מדי. והכל, הכל היה שונה מדי. פתאום ניסו להכניס לנו למח כל מני ערכים שספק אם יש בהם צורך. ולימדו אותנו דברים שלא רק שלא היה לי עניין בהם, הייתי נגדם (אמונות תפלות למיניהן, וכד'). והכי גרוע, אילצו אותי לעשות 3 יחידות במתמטיקה, כשבתקופה הנוכחית אני עושה 5.

פתאום התגעגעתי כל כך לכיתה שלי, ולחברים שלי, שכבר לא יכולתי להיות איתם בקשר. תפסתי  את אחת הבנות מהשכבה בדיוק יוצאת מהמבנה, היא אמרה שהיא הולכת למגמת ביולוגיה. התמלאתי קנאה. ביולוגיה! זו המגמה שלי, מה היא עושה שם, במקומי! 

פתאום רציתי את החיים שלי בחזרה, את הביצפר שלי בחזרה. את כל המורים, כל מה שהכי שנאתי שם. ובעיקר, את החברים שלי. שאפילו עכשיו אני מתגעגעת.

לא תמיד קל לעזוב את השגרה, גם אם העתיד נראה מפתה יותר מרחוק, הרי שגם בשגרה למדנו למצוא את הדברים הטובים יותר, לעומת אלה שפחות.

נמאס לי להיות מרירה, ששונאת את החיים

לא רוצה את האמת, כי היא מדכאת מדי

אם אפשר להאחז בדברים הקטנים הקיטשים והמצחיקים, ולהרגיש בסדר- למה להעלם.

אם בחרתי במציאות שונה, אולי הגיע הזמן לחזור לשגרה הלא מאוד פורחת שהייתה לי, אבל לפחות לא גרועה כמו העכשווית.

זה הזמן, למלא מצברים ולנסות לרצות מספיק לעזור לעצמי.

והלוואי שתמיד אוכל להגיע למסקנה הזאת, גם כשהמצב נראה זוועתי למדי.