מבראשית ועד לתחתית

 ניגשה אליי אמא היום בבוקר כשפניה נפולים וסיפרה לי על "יום ההורים" בו נכחה אתמול עם אחי, שלומד בכיתה ח'.

הילד לא לומד למבחנים, לא משקיע, בקיצור- חלה התדרדרות משמעותית בלימודיו. היא ישבה שם מול המורים, ולא היה לה איך לתרץ את נפילתו בכל אחד מהמקצועות. מפה חלחלה האשמה לתודעתה.

כיום היא מבינה יותר שאין טעם ללחוץ על הילד, ולכן היא כמעט שלא מתערבת בלימודים שלו. את זה אני לימדתי אותה בזמן שלמדתי אני בתיכון. עכשיו היא רואה שהשיטה הזאת לא עובדת על כל אחד. ועדיין תומכת בה..

בשיחת הבוקר ניסיתי להרגיע אותה, שלא נורא, מה זה כבר כיתה ח', יש לו עוד כל כך הרבה זמן להשתפר.. האתגר הוא, לגרום לילד לרצות להשתפר. ופה הבעיה...

מנסים לדבר איתו, והוא ישר תוקף, מגן על עצמו- לא ידוע מפני מה, שכן כולנו רק מנסים לתמוך ולעזור. הוא משתמש הרבה במילים: "אפס", "גרוע", "מטומטם", שאיש מאיתנו לא רמז עליהם אפילו. ואנחנו שבים ומזכירים לו שהוא ילד נבון וחכם, ורק צריך לקחת את עצמו בידיים וללמוד קצת יותר.

הוא צועק ומתנפל, לא מוכן להקשיב, מסלף דברים, ומוביל למריבות שלא נגמרות.

ככל שאנחנו מנסים לדבר איתו בעדינות, ברוגע, והולכים סחור סחור עם המילים, כדי לגרום לו להודות בעקיפין שהוא צריך עזרה, הוא נעשה תוקפני יותר ויותר.

וזה נעשה קשה. אי אפשר לדבר איתו, יש לו אופי מחורבן שמכריח אותו להיות צודק כל הזמן, להתייחס בזלזול לאמא, לצעוק עליה, להשמיץ, ומה לא.

אמא מיואשת, כבר לא יודעת מה לעשות. היא פגועה ונעלבת- שבנה מדבר אליה בכזו גסות. ואין שום דרך לרסן אותו..

ולא זאת בלבד אלא שאמא מתקשה במציאת עבודה. בעוד כחודשיים ייגמרו דמי האבטלה, ועבודה עוד אין. אני מניחה שנוכל לצמצם את ההוצאות, אם כי עדיין יהיה קושי רב להסתדר רק עם המשכורת של אבא. זה לא צודק, שהכל נופל עליה בצורה כזאת. הדאגות הכלכליות, האח הסורר, המריבות הבלתי פוסקות עם אבא, ועכשיו גם העיניים שלה, שכבר לא מתפקדות במיטבן.

לי יש בעיות משלי, והמשפחה שלי חולה יותר ממני.

אני מנסה מהצד להרגיע את הרוחות, אבל זה לא מספיק. לא להם, ובטח לא לי. גם לי קשה עם הכל ביחד. בייחוד עם התדרדרות מצבי הפיזי. הגוף שלי מגביל אותי יותר מדי, ואני שונאת את זה.