וכבר 9 ומשהו בערב וקשה לי לעכל עדיין שכל שהספקתי לעשות היום היה לבהות במסך המחשב.
ככה זה, עושים כלום ומיד מצטערים. בזבוזי זמן שכאלה.
ומיד כשאני מזכירה לעצמי את הביטוי "בזבוז זמן", אני מגלה שכל דבר מבזבז לי את הזמן, חוץ ממה שבאמת מבזבז אותו. כלומר, לעשות שיעורי נהיגה, זה בזבוז זמן, ולסדר דברים זה בזבוז זמן, וללמוד זה בזבוז זמן, וללכת ככה סתם זה בזבוז, כמובן, ולנסוע באוטובוס.. ובעצם, כל דבר כמעט. אני אומרת לעצמי שלא יכול להיות שהכל בזבוזי זמן, כי אם כן, מה הטעם לחיות בעבור בזבוזי זמן.
אבל אני לא מבזבזת את הזמן כשאני קוראת. גם לא פה בישרא. בייחוד לא פה.
לפעמים זה מרגיש כמו בית אירוח, כאשר כל כותב מארח את קוראיו בחדריו הפוסטים- מאפשר מעברים ישירים אל תוך חייו, ברמה זו או אחרת. ולעתים אני מוקסמת כל כך מאנשים וממה שיש להם לשתף את האורחים שלהם. עם כל כך הרבה רגש.
ואני שואלת את עצמי אם ומתי יגיע גם תורי לעלות שלב. ואולי גם להקסים כך את קוראיי.
והמקום הזה שקט כל כך, ונח כל כך, שאתה יודע שזה המקום הפרטי שלך, למרות שאין הרבה שמבדיל אותו מן המציאות. פה אנחנו עצמנו, בערבוב של הקוראים. ובמציאות, אנחנו עצמנו עם ערבוב של הסביבה. והאם אני באמת כזאת?
אין לי הגדרות, קטונתי מלמצוא אותן ולהחליט.
היום בלהט הרגע, בסוג של חלק מנסיון בלתי מחושב להתנתק כליל מהעבר, החלטתי למחוק מספר אנשים מרשימת האייסיקיו שלי. זה לא שהשם שלהם הופיע שם סתם כך. אלה מסוג האנשים שלראות את אותן אותיות שמרכיבות את הכינוי שלהם, מעורר בי רגשות אשמה ומגרה את בלוטות הבכי.
נתקע המחשב, ואיכשהו נמחקה לי כל ההיסטוריה עם כולם. התאכזבתי. מצד שני, זהו סוג של התחלה חדשה. זה טוב, הזכרתי לעצמי, ומצאתי לנכון להוסיף ולמחוק עוד ועוד אנשים. הרשימה ההתחלתית של 164 רשומים הלכה והתקצרה. וזו רק ההתחלה. אני רוצה להגיע למצב בו יישארו רק אותם אנשים שלא עושים לי רע. כאלה שלא מאלצים אותי להיות שונה ממי שאני, לפחות לא באופן קיצוני.
אני מרגישה אחראית מדי על יותר מדי דברים שאיתם אני עוד מצליחה להתמודד; אנשים מסוימים ודברים בכלל. אבל אף אחד לא אחראי עליי. יש את ההורים שעושים זאת מלית ברירה, אבל הם לא יודעים כיצד לטפל בי.
בשיחה איתו, התוודתי שלעתים בכדי להקל על הכאב, נח לי להתעלם מהעולם החיצון. החוקים אמנם לא משתנים בהרבה (האסור נשאר אסור), ולי מותר להרגיש קצת יותר חופשיה. ככה שבהרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מדברת אל עצמי בשקט בשקט. אבל לא לגמרי עם עצמי.
לטעמו, אם איש מדבר לעצמו, הוא מדבר אך ורק אל עצמו. לדעתי בני האדם מורכבים מדי מכדי לחיות לבד בתוך עצמם.