מבראשית ועד לתחתית

אתמול בשיחת היכרות וירטואלית עם בן גילי הבנתי יותר שהדכאון יכול להיות תקופה של התבגרות, או דרך חיים. בו זמנית דיברתי עם ידיד שמגלם בעיניי את האושר הנצחי והשמחה הבלתי נדלית.

נמשכתי לשני הכיוונים מבלי להשאר במצב רוח אחיד. מדוכאת, אבל שמחה. וזה בעצם לא סותר, כי אושר ודכאון הם מושגים כוללים מדי שרק סותרים אחד את השני. ואילו עצב ושמחה, הם מצבי רוח רגעיים ומשתנים לעתים תכופות. מכאן שמי שהוא מאושר, בהחלט יכול להיות עצוב לפעמים, ומי שהוא מדוכא, יכול לחוות רגעים שמחים. אבל כיוון שמדובר בהשקפות שונות, ובשני קטבים ניגודיים- איש מאושר לעולם לא יוכל להבין את מי שמדוכא (בשבילו זה משתווה לעצב שהוא עצמו חווה), ומי שמדוכא לעולם לא יוכל להבין מהו אושר, כל עוד הוא לא חווה אותו.

בתור מי ששייכת לסוג השני, עוד לא ברור לי במה הייתי רוצה לבחור. כשסובלים, אין למה לצפות, אין ממה להתרגש, אין בשביל מה להתאמץ- והתוצאות בהתאם. אפשר שלא להתאכזב ולשמור על קור רוח. מה גם, שכשהכל הכי רע, שום דבר לא יכול להיות רע יותר.

אושר? נראה לי כמו משהו בלתי ניתן להשגה. גם אם ארצה לרצות אותו- אין זה אומר שאהיה מספיק חזקה כדי להתמודד עם עצמי.