מבראשית ועד לתחתית

אתמול הייתי בחתונה של בן דוד שלי. בהתחלה היה נחמד, צילמתי כמה תמונות. אחר כך זה כבר התחיל לעצבן אותי. לא רק כל הגינונים והעמדות הפנים.

כמה נורא זה לכלוא את חייך בחיים של אחר. הרי שהנדרים הסתמיים שנודרים מתחת לחופה, אינם אלא עוד תאווה של הרגע. איש אינו יכול לחייב את לבו ואת גופו להשתעבד בפני יישות כלשהי. אז עכשיו זו אהבה, אחר כך זו חובה.

משמע להפקיר את חייך בידי מי שהינך בוטח בו, אך לעולם לא תוכל לאתר את שגעונותיו או לקרוא את רצונותיו הכנים ביותר. ביום מן הימים הוא עשוי לעזוב, ואתה כבר תלוי בנוכחותו עד אין קץ, כך שהשיקום תלוי בכמה חזק תהיה כדי להתגבר.

אני לא נגד אהבה, זה דבר יפה לדעתי, שאפשר להפיק ממנו המון. אבל זה פשע עצמי, להיות תלוי בחולשותיו של האחר. כשלא מצפים לדבר מאדם, התלות היא מזערית, והפגיעה בהתאם.

אני עוד בתהליכים להפריד את עצמי מכל תלות שהיא שקשורה באנשים. יום יבוא ואהיה חופשיה.