מבראשית ועד לתחתית

*ring*

ויכוח קצר עם אחי,

"אני לא ליד הטלפון!"

"אתה יודע שאני לא עונה לטלפונים!"

"אבל את כן!" (כי מי אם לא אני?!)

ואני נכנעת.

"הלו?"

"זה אני מהספריה, הספר שהזמנת הגיע"

יאיי! מדריך הטרמפיסט הגיע! (אחרי חודשיים, באמת הגיע הזמן)

ההורים נסעו, הספריה במרחק של כעשרים דקות הליכה, ויש עוד 20 ד' עד שהיא נסגרת.

קצת שכנועים, והוא מוכן להצטרף אליי.

עשר דקות של התכוננות, והוא מעלה רעיון: "קחי את האופניים שלי, אני אסע בקורקינט"

הסכמה.

בספריה אני גם מזמינה את "הריפוי של שופנהאואר". אנחנו עוברים בסופר, קונים לו פחזניות ושוקו בשקית, ועוגיות עם שוקולד שרציתי אני. נעצור בדרך ונפתח את הבסטה.

אנחנו מגיעים לגן שעשועים ריק מאדם, מתיישבים על ספסל ומצחקקים. הוא רוצה לספר ולספר ולספר, והמילים לא נגמרות לו. רק אז אני מבינה כמה זה חסר לו, שהתרחקתי כל כך מהמשפחה. שאני כבר לא אותה אחות גדולה-קטנה, שהיה משחק איתה פעם במכוניות צעצוע, ובדובונים, וב"שיר ואור". התבגרתי לבדי והשארתי אותו לבדו באיזשהו מקום. גל של קרבה חיבר בינינו והקשה עליי לחזור לעצמי. הוא ילד. כזה ילדון.

הוא מתעייף מהנסיעה בקורקינט ומבקש שנחליף. אני מסכימה. אני נהנית ומרגישה מטופשת בו זמנית. וזאת הפעם הראשונה שיוצא לי ממש לנסוע בדבר הזה. כי כשרק המציאו אותו, כבר הייתי ככה גדולה. ובבת אחת חוזרת לכיתה ד', כשרק הגענו ליישוב, ונזכרת בכל השטויות שעשינו- אני וילדי השכנים. וכמה מלאת מרץ הייתי, ואיך הכל נעלם במשך השנים. נזכרתי בתחרות שעשינו אז- אני והשכן ממול שהיה גדול ממני בשנתיים. הוא על אופניים, אני בריצה- הגענו באותו הזמן. ואיך שבנינו בתי עץ של ממש מהקרשים שהיו פזורים בכל מקום, וש"השאלתי" מאבא מסמרים כדי לחבר אותם עם הפטיש של העבודה שלו. כמה יפה הייתה התקופה של אז. שִמחה תמימה.

לפתע אני מאבדת יציבות והמתקן המשונה נע לשני הכיוונים ללא שליטה. אחי לצדי עם אופניו, לא מבין מה קורה. וברגע שנדמה לי שהשליטה חוזרת אליי, ידי השמאלית מחליקה מהקידון, ושנינו מתרסקים אל הקרקע. לוקח לי כמחצית השניה לקלוט מה קרה, ואני מתפרצת בצחוק. נזכרת בכל הפעמים בהן החלקתי עם הסקטים והאופניים ברמפות שבניתי בעצמי, וגם אז לא בכיתי. ילדה קטנה שכזאת עם המון בגרות.

אחי נבהל, ורגע לאחר מכן קורא בקול: "הפחזניות!!" הן בסדר, אני מרגיעה אותו. רק שהרגל התעקמה ונורא קשה לי לקום. מנוחה של כמה דקות והכל כבר חוזר לעצמו, פחות או יותר.

אנחנו מגיעים הבייתה. ההורים טרם חזרו.

home, sweet home

הוספת עריכה:

סרטון קצר, אנימציה מדהימה, סיפור עצוב. לא הצלחתי להבין מי יוצריו.

מומלץ בחום.