מבראשית ועד לתחתית

אומרים שהזמן עושה את שלו.

אתם מאמינים?

יש ימים כאלה שמיועדים בשביל לעשות כלום. כאלה שמכילים את כל התירוצים והסיבות לשבת בחיבוק ידיים (כל עוד אין משהו אחר שאפשר לחבק), ופשוט... לעשות כלום.

אז זהו. בעוד שבועיים בדיוק הבחינה, ואני לא מוכנה לכלום. אם ידעתי שאין סיכוי שאני אצליח לשבת יותר משעה מרוכזת, לא הייתי לוקחת את זה על עצמי מלכתחילה. הייתי מחכה עם זה עוד קצת. ממילא נותר עוד טופס להשלים.

מכירים את התקופות האלה, שלא משנה מה, אתם לא מצליחים לכתוב שום דבר? הראש שלי כל כך מבולגן, שאני בטוחה שאם אנסה לכתוב משהו, זה ייצא בסגנון:

"איש דשא פיסקל דַשדש ולו אין מרגליות בשדה חמנית ויעבור מירם אל הלגונה בפתח גלגל ואחר סילק טרמפולינה".

ככה שכבר עדיף פשוט לשכב במיטה ולעצום עיניים. לתת לכל המחשבות הבלתי הגיוניות להתבטא בעוד חלום סוריאליסטי, שאולי אז, אם יהיה חשק, יהיה אפשר לנתח ולהגיע למסקנה שכנראה לא שתיתם היום מספיק.

לא, די. אין קשר. מה אני מקשקשת.

השמיים יפים היום. זה מה שחשוב.