לא יודעת איך להעביר את הרגשות לדף. המילים חומקות עוד בטרם מגיע שלב הפענוח. כמו תינוק שמנסה נואשות לפלוט מספר הברות שיקבלו משמעות מובנת.
אי אפשר להגדיר את ההרגשה. כבר שבועות חולפים והמילים נותרות כלואות מאחורי אותם סורגים. אולי זו ההתבגרות, שמאחרת את זמנה. אולי זו אני. ואולי זה רק כלום.
הרבה יותר קל להתלונן במקום לחפש את הבעיה.
אבל מה הטעם בלהתלונן אם אין בזה אף מטרה.
נחמה היא למפסידנים.
ואם אין פה שום מטרה, אז בואו רק נחיה. עם הכאב, עם הסבל. העיקר שלא נמות. ואם אז נולדת המטרה: לא למות, בשביל מה לחיות בייסורים- בואו נשתדל להפיק מהחיים את המיטב, נהפוך את הדרך לנעימה עד כמה שאפשר. וחוזר הגלגל על עצמו, ומזכיר לך שאין כוחות, ונגמר המאגר. עוד אפשר לנסות לשאוף אותם דרך אחרים. אבל מי ירצה, להשאיל מכוחותיו. וחוזרת השאלה, למות? לא, למה. רק עוד קצת, נראה מה יהיה. ואין יהיה, כל מה שיהיה כבר היה.
לשמוח, לכאוב, וחוזר חלילה. איזה מעגל מבולגן.
היי, זה שאחראי לקיומי- אולי תפסיק לתעתע בי כך! אני עלולה לגרום לך להפסיד במשחק.
הזדמנות אחרונה
בין הספרים, מכתב אחרון
מונח לו, שוכב, מעל הארון
מילה של עצב,
דמעה של שמחה
רגעים של חולשה,
הזדמנות אחרונה.
ניעור קליל, האבק מתעופף
אפילו הדבק כבר לגמרי רופף
לא נמען, גם לא שם של מוען
רק כתם יחיד מתנוסס על האין.
וידעתי אז, זו הזדמנות אחרונה.
שלום לא אמרתי
גם סליחה לא ביקשתי
הדף קיפלתי, ובשקט לחשתי:
הזדמנות אחרונה, לוותר.
טפשות שכזאת,
איך יכולתי לעצמי להרשות
לחשוב על לברוח,
להתפזר כמו הרוח.
להותיר גם אותי בלעדי.
דמעה שהרגישה כמוני
בשמי כבר חתמה
מאיירת כתם, יחיד על הריק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
