הייתי אמורה לכתוב מילים שמחות. אופטימיות קצת יותר. אבל כולי רועדת, עם הכאב הזה שננעץ חזק במפתח הלב. רציתי לספר על כמה נחמד היה תחת כיפת השמיים, עם האיש הנחמד עד מאוד. זה שכבר הספקתי לספר לך עליו. ואת סיפרת לי על זה שאת הכרת. תחושה עילאית הציפה אותי. כמו שתמיד אהבתי להרגיש גדולה, ואיתך עוד יותר. כמו אותן חברות נפש שנפגשות כל יום אחרי העבודה בבית הקפה הרגיל, שמראים בסדרות הטלויזיה. יושבות, לוגמות מהקפה, וממשיכות לרכל על הבעלים שלהן. אחר עוברות לסיפורים משעממים שקרו במהלך היום. משוחחות עוד קצת, ומגלות את חיבתן בחיבוק ידידותי ענק, שוב, ושוב. תמונה שלא מיצתה את עצמה דיה. וחשבתי על מתי נוכל להפגש שוב. תכננתי לדבר על נושאים שהתאימו לשתינו. ולהתעדכן. אבל הימים עוברים מהר מדי, והתכנונים נדחים בעוד יום, לעוד מחר אחד.
אתמול, כשנורא פחדתי מהלילה והיה מי שהסכים לדבר איתי, סיפר לי על ידידה שהוא מתכוון לנתק איתה קשר. שאלתי אותו איך עושים את זה, והאם ימצא את המילים הנכונות, כי איך אפשר לבקש לנתק קשר עם חברים טובים. והוא הסכים איתי שזה לא פשוט.
מסתבר שלהיות בצד השני זה עוד פחות פשוט. ואולי, הרבה יותר נורא.
אני לא מוצאת סיבה הגיונית. בטח לא מילים הגיוניות. אבל משהו אומר לי, שאם זו אשמתי, משהו מאוד לא טוב קורה כאן. אני אדם. גם אני מתעייפת מדברים, רובם לא פשוטים. אחרת הייתי משקיעה מחשבה בדברים נוספים. אולי גם לא הייתי מפסידה את אחד האנשים הכי חשובים לי.
היא בטח חושבת שלא אכפת לי ממנה. ואם כן, היא בטח לא יודעת כמה היא טועה. אין לי תירוצים. התירוץ הכי אמיתי הוא שאני לא מסוגלת להשקיע לצמיתות, כשאין מה שידרבן אותי לעשות את זה. אז אולי פה היא לוקחת חלק באשמה. קשר מבוסס על שני הצדדים. כשמישהו מראה לי שאני חשובה לו, אני עושה את אותו הדבר. או לפחות משתדלת. הפעם זה לא הספיק.
אני חוששת לחברים שלי. חשבתי על זה עוד הרבה לפני כן, ועכשיו אני רואה שאני צודקת. זה לא מטפשות, או מחוסר אכפתיות, זה רק משום שאין לי כוחות להתמודד. כל דבר הופך לגדול ומאיים. כל מה שנראה שולי וחסר חשיבות, בקלות יכול להתהפך ולהפוך לתהום עמוקה שאין ממנה דרך חזרה.
אין דרך אחרת, אלא להודות שקשה לי עם הכל ביחד. זה לא שיש מישהו שהיה רוצה לשמוע את זה, אבל אין דרך להסתיר. כי אז זה ממילא מתפרץ בדרכים אחרות. בשביל מה להתאמץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
