מבראשית ועד לתחתית

"האמת היא שאין לי כח בכלל, בקושי הספקתי להיות בבית כל השבוע, או לישון כמו שצריך.

אבל אני רוצה לראות אותך", אמרתי לה

היא רצתה שנתראה. כמוה כמוני. 

ובאמת שהתגעגעתי. הצבא לוקח את כולם, ושוכח להחזיר בזמן. אם כי, יש תכונה כזאת של אנשים. שני חברים יכולים לגור מטר אחד מהשני ולא להתראות במשך שבועות. ואז, ברגע שאחד מתחיל לעסוק במשהו שיתפוס מחצית מזמנו החופשי- רק אז מגיעים למסקנה שצריך להתראות יותר. המחשבה על המרחק מקרבת בין אנשים.

"אבל בדרך כלל כשאת באה אליי את הולכת מהר. ואז אני לא ממצה את הזמן איתך כראוי", היא אומרת.

וזה נכון. העייפות הזאת. כבר כל כך הרבה זמן. זה לא נגמר. ואז נגמר החשק לדבר, ובקושי נשאר ריכוז כדי להקשיב. ואם כבר מדברים, עם כל אחד זה אחרת. יש שיחות שמתבססות על ידע, ויש על רכילות, או על סתם סיפורים. או של רגשות שבונים את האוירה וסוחפים אל העומק. ולפעמים, רכילות זה משעמם, ושיחות של ידע  הן יותר מדי, ורגשות- הדרך לבטא אותן היא חסרת מוצא. וכשזה קורה, אני לא מבינה למה קשה כל כך לאנשים לנהל קשרים לצד שתיקות ארוכות. למה אי אפשר לומר מילה, ולהשיב עליה רק כעבור מספר דקות. לתת לרגעים לעבור מעצמם, ותוך כדי לנסות להירגע מעט. קצת שלווה, זה הכל.

"את הרי מכירה את עצמך ואת הטיולים שלנו. ב- 97 אחוז מהדרך אנחנו יושבות, ורק ב- 3 הנותרים אנחנו באמת הולכות"

והיא תמיד צוחקת עליי. שאני כמו זקנה. פעם זה לא היה ככה. פעם, היינו עושות סיבובים שלמים סביב היישוב שלנו. נהנות מכל רגע. אחר כך התחלתי להתעצל, ואז הבנתי שאני רק עייפה מדי.

ועכשיו, אני מבינה שלולא הסבל הזה, לא הייתי יודעת שאני מסוגלת להתמודד, לנוכח קיומו. ואולי להתמודד זו אפשרות כבדה מדי.

אני תוהה, לאן נעלם האושר שלי, וכיצד יכולתי לתת לו לחמוק כך. האמת חשובה בהרבה, אבל בלי טיפת אושר, אנחנו הרוסים. ועם אושר, מתעוורים.

אני רוצה אותו, את האושר שלי. לפעמים הוא בא לבקר במשך דקות אחדות, ומשלה אותי. אני מנסה לשמור עליו, אבל הוא למד את הדרך החוצה. גם לו כבר נמאס ממני. לא יותר משלי נמאס מעצמי.

אם היה אפשר לצייר את מה שאני מנסה להגיד לעצמי, זה היה נראה כמו מערבולת מושלמת בשלל צבעים. כהים, ואפילו בהירים.

הלוואי ויכולתי לדעת כיצד מרגישים החברים שלי. דיבורים לא מספיקים לעולם. ורמזים לא תמיד נתונים. ואולי זה בדיוק מה שהחברה ההיא הזכירה. כן, בדיוק על זה כעסה, על שלא הצלחתי לעלות לבד על שהפריע לה בחברות שהייתה לנו.

אזלה הסבלנות. אבל עדיף להתפוצץ מבפנים, ולשמור, מאשר לרדוף אחרי קירות מתאימים ולחבוט בהם. יום אחד זה יתפוצץ מעצמו, ואז יהיה בסדר. כי רק חורבן מוביל לבניה. ורק הרס עצמי מוביל לגאולה.

וכמה הייתי רוצה לכתוב במסודר. ויש לי הרבה מה לומר, וכל כך הרבה ללמד את עצמי. אבל כלום מסתדר. אם רק היה איך להרגע. לעשות "סטופ" אחד ענק, לחסום כל שבב של מידע חדש, ולנסות לסדר.

כשהייאוש בא, ואחר מסתלק, הוא גם יודע לחזור.

לא, אין פואנטה.