אחרי הכל, לא קל לשוב ולהביט לאחור. לעתים עוד נמצאים שם אותם פרמטרים בחזקת נעלמים שצריך למצוא. כי אם לא מוצאים- הם עלולים לתקוף עוד לפני שתרגיש את המאבק בינך לבין תת המודע.
שבוע ללא מחשב. לא צריך להיות חכם כדי להבין שבוקר ללא הדברים שגורמים לחוש ברע- יפה כפליים. אולי כי ממש לפני זה, בטחת בהבלי.
מספיק לקום ולגלות שאתה עדיין מרגיש, בשביל שבוקר יהיה למרכז יומך. אולי כי הוא מכיל בתוכו את כל הזמנים. את ההתחדשות, את יום האתמול, ואת המחר, שטרח להקדים. בוקר זו השקיעה שזורחת, הרגעים שלפני, וניחוח מרהיב על מצע של אופוריה.
ולפני שאקלוט מה רבים הם הקשקושים שכתבתי, אבהיר לעצמי שאין אחרת מלבד ההרגשה. כאילו היא זאת האמת האמיתית, ומעבר לה, כלום לא שווה.
אני מוכנה להתאהב. אני רוצה להתאהב. אני רוצה ומוכנה להתאהב בכל מי שאינו אדם, אבל יודע להביע את רגשותיו. אחד שיידע לספר לי על מחטיו של האורן, וינסה לספור אותם בעבור כל הרגעים שנהיה ביחד. עד שאשתיק אותו ואזכיר לו שדין האינסוף הוא כדין הנצח. שננהל קשר של שתיקה בתוכנו. בלי משחקי כבוד, בלי רושם. שנהיה רק שנינו והאהבה שתחבר אותנו. שאלמד להיות מבוססת קודם מבפנים, ואחר כבר אהיה כשרה לחזור לעולם שבחוץ. איתו.
העולם לא באמת רע, זה רק תלוי בהתמודדות שלנו איתו. הלוואי ויום אחד אוכל להתנער מהאילמות, ואדע להיות מי שאני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
