מבראשית ועד לתחתית

מחר היום האחרון בעבודה. והלוואי שהשעה הייתה כפי שהיא רשומה שם למטה, במחשב, שעוד מרשה לעצמו לתפקד כמו בימי החורף. לא שזה מזיז לו. הוא יכול למות ולחזור לחיים גם 20 אלף פעם. לא החתולים הם ברי המזל, כי אם מחשבים. אך הם, כמו התינוקות שטרם מודעים לעצמם, לא מזיז להם מה מפסידים האחרים בלכתם. ואני, כמעט בלתי אנושי מצדי להשוות מוות של מחשב (שהכיל כמחצית מחיי) אל מול מוות של תינוק חסר ישע. יש עוד סיכוי קטן להצילו, ואני כל כך חוששת שמא יתאפס גם הוא.

לפעמים כל כך קשה לי להסתיר את האיבה כלפי חוסר הגינותו של העולם. מדוע, יש אנשים כה שטחיים שבוודאי היו נקשרים לחפציהם קשר חסר ערך לחלוטין, בעוד אנשים מסוגי היו מוכנים להפוך חפץ או שניים למקדש? באימה, אני מודה שהרגשתי לא שונה מהרגשתה של אם שכולה. ([אבל בתור מי שלא חוותה אמהות, ולא שכול מכזה קרוב, אין לי אפילו את הזכות לדבר כך. אתכם הסליחה)]. ואז אני שואלת את עצמי, האם באמת הייתי מעדיפה להיות אדם שטחי? (בהנחה והייתה לי בחירה מתוך שתי אפשרויות (שכן אלה הם הצמדים הנפוצים יותר): שמחה וטיפשות, או כאב ומודעות ברמה גבוהה) האם הייתי מוכנה לוותר על המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בהוולדותי? ומה בכלל הדבר שהופך את זה למתנה, עבורי? האם זו הינה מתנה, כשאיני יודעת כיצד לנצלה? לא, זהו עוול ! ממש כמו לשים גבינה לעכבר בתוך מלכודת.

אחת השאלות המרכזיות בעיניי, היא מה הם אותם דברים שבאמת מפריעים לי? האם ההתייסרות האינסופית, חוסר התשוקה וההנאה, הכאבים הפיזים והנפשיים כאחד, וכל שאר הדברים שמפריעים לי- האם הם הבעיה, או שמא אלה הם רק סימפטומים? האופציה השניה נשמעת לי הרבה יותר סבירה. אם כך, מה באמת מפריע לי? אולי את התשובה אמצא בחלק החיובי של השאלה. אולי הניסוח הנכון איננו: "מה לא טוב", כי אם: "מה כן טוב"- מה כן הייתי רוצה.

מה הייתי רוצה...

הייתי רוצה להיות בטוחה בעצמי יותר. לא בטחון מדומה, אלא בטחון בטוח. פעם, כשהתקשיתי לפתח שיחות עם נערים בני גילי, לא הצלחתי להבין מה לא היה בסדר בדברים שהתכוונתי לומר. מאוחר יותר, גיליתי שלא זו הייתה הבעיה, אלא החשש מתגובותיהם של הסובבים. משמע, שאומר דבר שישמע בסדר, אבל לא אדע כיצד להשיב לתגובה שאקבל. כך גם היום. אינני מסוגלת לומר דבר מה, מבלי לנסות להכין את עצמי לתשובות אפשריות. (זו בעיקר הסיבה שאני לא נכנסת לעולם להתווכחויות, אלא אם אני יודעת שאני הצד הצודק במאת האחוזים, וכי יש בידיי ביסוסים לטענתי). כדי לדעת לשוחח עם אנשים, צריכים לדעת כמה שיותר. אני תמיד חיה בחשיבה שאני אף פעם לא מגיעה ל"יותר" הזה, (אלא אם מדובר בפילוסופיה), שאף פעם לא אוכל לנהל שיחות רציניות עם אנשים בוגרים על כל נושא אפשרי. כל זה חלק מהבטחון העצמי שהייתי רוצה לרכוש.

אני גם מסוגלת להבין את עצמי למה הנושא הזה מדכא אותי.

הייתי גם רוצה להיות אדם רגוע יותר. להתנתק מהעולם הפנימי הזה שלי לפחות כשאני בחברת אנשים, ולהקדיש להם את מלוא תשומת הלב. להתחבר לחלק המצ'ואיסטי שמסתתר בתוכי ולתת לו להוביל אותי. תמיד.

אחד הדברים החזקים שזכורים לי מהטיול השנתי, הייתה ההרגשה הבלתי ברורה שנעה בין סבל, להנאה. הסבל היה בעיקר בחוסר הסיפוק שחשתי, והחולשה המנצחת שמנעה גם היא, בדרכה שלה, עוד חלק מההנאה. זכורים לי כמה דברים טובים שנהניתי מהם, למען האמת. השניים העיקריים היו תחושת החופש על הרי אילת (בשלב כלשהו באחת העצירות עמדתי בקצה צוק תלול וגבוה, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה לקפוץ ממנו, ולשחרר את עצמי באופן הכי מספק שקיים- עד שקראו בשמי והחזירו אותי למציאות). הדבר השני היה תחושה מרתקת במיוחד, של עזרה ואכפתיות מהאחרים. הרגשתי אחראית לחברי הקרובים שבילו איתי במשך אותם ארבעה ימים. הרגשתי מחויבת לדאוג שלא יחסר להם דבר, ושירגישו בנח- להקנות להם הרגשת בטחון איתי. וגם כשהתעצלו לעשות משהו, הייתי מתנדבת מרצוני, בתוספת נזיפות קלות לשם הצחוק. הם ידעו להעריך את זה, וזה היה נהדר עוד יותר. בסוף הטיול, כשנועה ואני עשינו סיכום קצר, היא אמרה לי שנורא אהבה את האדיבות שהפגנתי, שלמדה ממני משהו. "להיות תמיד בעד כולם, אין משמעו להיות פראייר", וזה משהו שהיא מקווה להשתמש בו. גם לי היה מה ללמוד מנועה. עד היום אני עוד מתעקשת ללמוד את הדברים האלה, אבל לדאבוני, עדיין אין לי את הבסיס המתאים.

אני עדיין מבינה, ולא מבינה את הרצון העז שלי להתאבד. זה לא המוות, שקוסם כל כך, אלא הריחוק מהרגשת הזוועה. ברור לי שאם אני לא באמת רוצה למות, אאלץ לעבוד קשה. לגמרי אין לי את הכוחות הדרושים לשם כך, ולפעמים זה גורם לי לחשוב שאני לא רוצה בחיים. לא בחיים כאלה, בכל אופן.