בזמן האחרון אני מרגישה קצת יותר נוחות. קצת יותר קל לי להסתכל על דברים אחרים מלבד אותו נושא בלעדי שמעסיק אותי במשך 24 שעות ביממה. ועדיין, אני כועסת. ממש כועסת. זועמת.
על עצמי בעיקר, על שאינני מסוגלת להוביל את עצמי למצב רוח יציב, ולהחלטה אחת, מבלי שתשתנה מרגע לרגע.
הדבר הראשון שאני כועסת עליו, הוא זה שנתתי לעצמי להכשל כמה פעמים ברציפות. לא, אין לי רגשי נחיתות, אני לא חושבת שאני אפס, להיפך, אני אפילו חושבת שהייתה לי סיבה טובה לזה. אלא שהכעס הוא בעיקר על שלא הכרחתי את עצמי לראות דברים אחרים. אני עוד צעירה, יש לי עוד המון זמן לתכנן את העתיד שלי, ולנסות לאתר את הדברים שיכשילו אותי. מפה, כשעוד שום דבר לא נבנה והשטח נקי, יש לי עוד המון הזדמנויות להצליח ולגרום לכשלונות הקטנים להשאר כחלק קטן ונידח בהיסטוריה.
הבעיה היא, שמאוד קשה לי להגיע לזוית הראיה הזאת בכל פעם. מתי זה קורה? כשאני מרגישה גדולה. כשאני מקבלת שבחים על מי שאני, ועל דברים שאני עושה. זה מעניק לי מן בטחון כזה, שבכל זאת אני עושה דברים טובים, וכדאי להמשיך עם זה. גם כדי שבעתיד אני עצמי אהיה מרוצה מהתוצאות, ולא רק כדי שאנשים אחרים יהיו מרוצים.
הבעיה האחרת היא, שאני מוטרדת מיותר מדי דברים. עליי להתמודד עם המשפחה שלי שנמצאת בעצמה במשבר, וגם עם כל אחד מהם בנפרד. עם החברים שלי, עם הצבא. אבל הדבר הנוסף הוא שעליי להרוג את היצורים שגוזלים זמן רב כל כך מזמני. העתיד שלי לא יהיה איתם, הוא יהיה כאן, עם שאר בני האדם. כבר הבהרתי את זה לשני הצדדים, אבל התגובה שלהם מפחידה אותי.
כל הדברים האלה, שמתפצלים לאין סוף תתי כותרות, דורשים ממני יותר מדי. יותר מהזמן והסבלנות שיש לי.
אני מתגייסת ביום ראשון. מפחיד אותי ליפול בתפקיד זוטר, ושלא יתחשבו במה שאני כן מאוד רוצה לעשות. ועוד דבר, אהיה רחוקה מהכתיבה, וגם זה מתסכל.
ההארד דיסק הישן עוד לא חזר לתפקוד נורמלי. אם אבא לא יתפנה בזמן הקרוב, כנראה שבאמת אקח אותו לתיקון. כבר לא נשארו דיסקים שלא שמעתי יותר מפעמים בזמן האחרון, ומאוד לא נח בלי מוזיקה, שעוזרת להוציא חלק מהתסכול. מוזיקה יכולה להיות סתם בשביל להוסיף, ויכולה לקבל משמעות הרבה יותר גדולה. כנראה שזה כמו כל הדברים אצלי, שאני קשורה אליהם. אחרת, לא היה לי במה להאחז.
לבינתיים אני לא מרשה לעצמי להתקין ולשמור שום דבר על המחשב (מלבד איציק, מסנג'ר ותמונות חדשות, כדי לפנות מקום במצלמה).